חמש הערות בעקבות חתימת ההסכם בין בית"ר ירושלים לשייח חמד בן חליפה:
1. הדיבור. רק על הצורה שבה משה חוגג מאתגר את השיח סביב גזענות-בית"ר-ערבים-כדורגל מגיעות לו תרועות של 30 אלף אוהדים שעומדים ביציעי טדי ומוחאים לכבודו כפיים. מהצירוף של עלי מוחמד, דרך "אני ערבי-יהודי" ו"גזענות זה חילול השם", ועד החתימה על הסכם ההתקשרות עם שייח חמד בן חליפה. האיש בועט את הדיבור הישן מחוץ למגרש ומכריח את האנשים לבחון את התפיסות שלהם.
ולמה רק טדי? שיעמדו גם בבלומפילד (אגב, מתי מכבי ת"א מחתימה שחקן ערבי?), בנתניה, סמי עופר, עילוט וכפר קאסם, ויפרגנו לאיש ששובר בעקביות את המוסכמות והקיבעונות שהכדורגל והחברה הישראלית תקועים בהם.
תשכחו מהדיבור המהוסס והקלישאי של "נלחמים בגזענות", ולופ חסר התוחלת של "מוחמד מת", העמדה לדין ועונשי רדיוס שלא משנים דבר. חוגג מנסה באמת לשנות, ובמקום אולי הכי מורכב וטעון, ועל כך מגיע לו לקבל את כל התמיכה.
2. התמיכה. חוגג יצטרך את התמיכה, כי אחרי החגיגות בוודאי יגיעו גם רגעים קשים, ואנחנו כבר קוראים על האיומים שמשוגרים לכיוונו ולכיוון משפחתו. שלטי האוהדים בעד העסקה, כמו גם שלטי התמיכה בעלי מוחמד ונגד מה שהוגדר "70 פרימיטיביים גזענים", מעידים שאולי הרוב הדומם של אוהדי בית"ר ירושלים מתחיל להרים את ראשו המנומנם. ברגע שזה ישמיע קול ברור ויילחם בעקביות להקיא מתוכו את הגזענים, נדע שתהליך הריפוי בכיוון הנכון.
3. הצביעות. הכי משעשעים אותי אלו שמנסים לתפוס עמדה ביקורתית-שכלתנית, שמזהירה מפני השתלטות של גורמים חיצוניים על מועדון כדורגל ישראלי. הם כמובן לא גזענים, חלילה להם להיתפס ככאלה, הם רק חוששים לצביון של המועדון שבעצם שייך לאוהדיו. אני מתאמץ, אבל מתקשה להיזכר באותם מתריעים בשער שהזהירו (מתך אכפתיות חברתית, כמובן) כשמיליארדר קנדי בשם מיץ' גולדהאר השתלט על מועדון הכדורגל הכי גדול בישראל.
רגע, ומה עם הצביון של מכבי ת"א? איך לא דאגתם אז ב-2009? לא קיננו בכם חששות שמורשת ג'רי בית הלוי, שפיגל ורוזן תתפוגג לטובת אינטרסים כלכלים והמועדון ההישגי יהפוך לסניף מקומי של וולמארט?! וכשהוא זרק את אבי נימני, הסמל הצהוב-כחול הכי גדול של העת המודרנית, לא נבהלתם?! וכשהבוס בשלט רחוק בנה בקריית שלום קולוניה ספרדית-הולנדית, לא החרידה אתכם המחשבה מה יהא על אותו צביון מדובר?!
הגיע הזמן לתהות בקול רם: למה יש רבים ששמחים לחבק השתלטות של טייקון חיצוני כשמדובר בקנדי עם משקפים, אבל נזכרים לפחד כשמדובר בערבי עם כאפיה?
4. הביקורת. אל תטעו, כל עסקה וכל איש עשיר שמנסה לרכוש מועדון ראוי לבדוק בציציות ולהשתדל לבחון אם יש אינטרסים נסתרים בעייתיים. אבל זה בלי קשר לשאלה אם הוא מניח תפילין, מתפלל לאללה, או אתאיסט חובב ספגטי. לא משנה אם קוראים לו מיטש, אייל, חאמד או אליהו אליהו – בדיקה צריכה להיעשות וביקורת עניינית, אם יש כזו, צריכה להיאמר. לא כל התנגדות טבולה אוטומטית בגזענות, ולא כל תמיכה נלהבת מפיצה בהכרח הומניזם צרוף. חשוב להישאר ערים.
5. הנורמליזטור. אני לא יודע אם חוגג היה עד כדי כך מתוכנן ומחושב, אבל הדרך שבה הוא הוביל את בית"ר ירושלים עד למהלך האחרון, מסתמנת בדיעבד כמבריקה. בשונה מארקדי גאידמק שדחף לפרצוף של החלק הגזעני בקרב אוהדי בית"ר שני שחקנים אלמונים מוסלמים מצ'צ'ניה, חוגג עשה זאת בתהליך איטי ונטול פרובוקציות.
זה התחיל בדיבורים ומאבק מוצהר בגילויי הגזענות, המשיך בהחתמה של עלי מוחמד, שחקן איכותי מוכח שאותם אוהדים הצליחו לבלוע בטיעון ש"הוא גדל בבית נוצרי" ונמשך עם עסקה שמכניסה למועדון הרבה כסף ועומד מאחורי שייח מוסלמי מהאמירויות.
כשזה בא אחרי הסכם שלום/נורמליזציה עם איחוד האמירויות אותו הוביל רה"מ שחלק ניכר מאוהדי בית"ר נמנים על בוחריו, וכשהמועדון משווע לשדרוג אחד נוסף כדי להצטרף אל הטוענות לכתר, זה בוודאי עוזר להחליק את הסיפור בגרון.
חוגג הצליח לעשות את הדבר, שאם מנטרלים את פוליטיקת השנאה, הוא הכי מתבקש וטבעי: הוא עזר לנרמל את העובדה שבבית"ר ירושלים יוכלו לעבוד, לממן או לשחק, אנשים ערבים. מוזר שבכלל צריך לציין את העובדה הטריוויאלית, אבל במועדון כדורגל אמורים לעבוד אנשים בלי קשר לדת, צבע או המוצא שלהם.
