מילווקי ואטלנטה היו ראויות לגמרי להיות בגמר המזרח. הבאקס עברו את ברוקלין במשחק שביעי בחוץ, ההוקס ניצחו שתי סדרות נגד יתרון הביתיות, כולל במשחק שביעי בפילדלפיה. שתי קבוצות טובות, מאומנות ומלאות בשחקנים מצוינים שעובדים קשה. לא הגיעה להם האווירה סביב המשחק החמישי בסדרה. שחקנים קרעו את הישבן על המגרש, אבל כולם דיברו רק על מי שלא שיחקו – יאניס אנדטוקומבו וטריי יאנג – כי האמת האכזרית היא שאף אחד לא מחכה למשחק מכריע בסדרת גמר בין בובי פורטיס לג'ון קולינס.
פציעות הן כמובן חלק אינטגרלי מספורט מקצועני שבודק ודוחף את גבולות הגוף והנפש, וכל עונת NBA מגיעה לסיומה עם שחקנים חבולים, אבל אפילו זקני הפרשנים המלהגים באולפנים לא זוכרים פלייאוף דואב כזה. לא פחות מעשרה שחקנים שהשתתפו באולסטאר החמיצו לפחות משחק פלייאוף אחד, רובם החמיצו יותר, וחלקם חזרו כשהם עדיין לא כשירים או לא חזרו בכלל.
התלונות של לברון
התחושה היא שהפציעות הרסו את מה שיכול היה להיות פלייאוף היסטורי. הן הרגו את מיזם ההתקפה חסר התקדים של ברוקלין; עצרו את עליית המדרגה של ג'יילן בראון מבוסטון וג'מאל מארי מדנבר; חיסלו את הדרך שנפתחה לקוואי לנארד לזכות באליפות עם שלוש קבוצות, וכמובן הלמו בסיכוי של לברון ג'יימס להשיג טבעת חמישית.
אחרי שהתברר שהפציעה של קוואי קשה הרבה יותר משנדמה היה, צייץ לברון ג'יימס טענה לפיה הוא הזהיר את ראשי הליגה מפני הסכנה בדחיסת 72 משחקי עונה רגילה בין 22 בדצמבר ל־16 במאי, עם פלייאוף שמסתיים ממש לפני האולימפיאדה. "אף אחד לא רצה להקשיב לי", הוא צייץ, "ידעתי בדיוק מה יקרה".
אין ספק שהיה נוח ללברון לעלות על העגלה הזו, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה העונה שבה מחה על לוח המשחקים והשיטה. הוא התנגד לקיום האולסטאר באטלנטה במארס ("יש לי אפס אנרגיה בשביל זה"), והתנגד בחריפות לשיטת הפליי־אין ("צריך לפטר את מי שהמציא את זה") שהכריחה את הלייקרס להיאבק על כניסה לפלייאוף אחרי שסיימו במקום השביעי.
הבועה התנפצה
ציר הזמן המעוות הוא נשורת של עונת הקורונה שנמשכה עד אוקטובר שעבר. ראשי הליגה העלו שתי אופציות לפתיחת הליגה: אזור חג המולד בדצמבר, או כמה שבועות אחר כך בינואר, ואז גם לקיים פחות משחקים. בסופו של דבר ההחלטה להתחיל בדצמבר ולשחק 72 משחקים, התקבלה בהסכמת ארגון השחקנים. זה קרה, כמובן, ברגע שנכנס אלמנט הכסף.
רשתות הטלוויזיה הפעילו לחץ להתחיל בדצמבר. השחקנים מחלקים את ההכנסות מהשידורים באופן כמעט שווה עם בעלי הקבוצות, וכשהם כששמעו כי פתיחת עונה בינואר במקום בדצמבר תעלה 500 מיליון דולר, שיצטרפו להפסדים של 1.5 מיליארד דולר מהעונה שעברה, החליטו כי הם יכולים לחיות עם ג'אמפ מוקדם יותר.
עכשיו ברור שמדובר בטעות גדולה. חוויית הבועה הייתה מעמסה פיזית ונפשית עצומה על השחקנים שהיו חייבים מנוחה ארוכה. במקום זאת, 72 יום בלבד אחרי שהלייקרס זכו באליפות, החלה העונה החדשה. היא הייתה דחוסה וקשה, ובנוסף גם התנהלה תחת פרוטוקול קורונה קפדני, עם בדיקות יומיות שנגסו עוד יותר בזמני המנוחה ובשמירה על הגוף.
חלק מהפציעות הן פשוט מזל רע ויכולות כמובן לקרות בלי קשר. קיירי ארווינג נקע את הקרסול, יאנג נחת לא טוב על רגל של שופט, פציעת הברך של יאניס לא נראית כמו תוצאה של עומס. אבל פציעות אחרות הן מהסוג שרופאים מייחסים לשחיקה, עומס וזמן התאוששות לא מספק. ג'ואל אמביד שיחק תקופה ארוכה עם קרע קטן במניסקוס; פציעת המפשעה של אנתוני דייויס היא לגמרי תוצאה של עומס; ג'יימס הארדן החל את העונה ביוסטון בכושר פיזי רע מאוד, וכשעבר לנטס מיד נכנס לקצב של 40 דקות במשחק.
ראשי הליגה מתעקשים כי כמות הפציעות לא שונה מהעונות הקודמות, וזה פשוט נראה יותר גרוע בגלל צירוף המקרים של השמות הגדולים. אולי, אבל הקהל רוצה לראות סופרסטארים, והעובדות די ברורות: העומס פגע בכוכבים הגדולים יותר מאי פעם. לפי בדיקה של ESPN, שחקנים שהשתתפו באולסטאר העונה החמיצו 370 מתוך 1,944 משחקים אפשריים (19%), האחוז הגבוה ביותר בעונה בתולדות ה־NBA. כל אחד מהם החמיץ השנה בממוצע 13.7 משחקי עונה רגילה.
העיקר התוצאה
האלופה בהחלט תהיה ראויה, אבל התחושה עכשיו שהיא לא תהיה הקבוצה הכי טובה, אלא זו שהיה לה מזל להיות האחרונה שעומדת על הרגליים. לנרטיבים יש נטייה להיות לא הוגנים. בליגה שבה זכייה באליפות מקבעת מורשת של שחקן, לא באמת משנה לשחקנים איך נראתה הדרך לטבעת, רק שלפעמים הכוכבית המודבקת לתואר היא משהו שקשה להיפטר ממנו.
פיל ג'קסון הגדיר את התואר של סן אנטוניו ב-1999, שהגיע לאחר עונה רגילה מקוצרת, "אליפות עם כוכבית". שתי האליפויות של יוסטון בשנות ה־90 – אחת כשמייקל ג'ורדן לא שיחק והשנייה כשהוא רק חזר מפרישה – מקבלות אותו פרצוף עקום.
