(צפו בטריילר של הסרט)
לסרט הדוקו על אנטואן גריזמן בנטפליקס יש את כל הסיבות בעולם להיכשל. עם כל הכבוד, לא מדובר בסיפור יוצא דופן על שחקן כדורגל שהגיע ממדינה שכוחת אל והגיע הכי רחוק שאפשר. גם לא מדובר בשחקן כל כך טוב ועתיר הישגים. למרות הכל, הסרט עושה את העבודה ולא גורם לבחילה קשה. הוא אפילו מרגש לפעמים, לא נמתח יותר מדי וכמעט לא מרגישים שמדובר בסרט תדמית.
הסיבה המרכזית לכך היא גריזמן עצמו, מתברר שהוא אדם חמוד ורגיש, שלא מהסס לבכות אם הוא מרגיש צורך, בעיקר כשהוא מדבר על המשפחה שלו. ומי יכול להיות ציני לאדם שבוכה כשהוא מדבר על אבא ואימא? צריך להיות ממש חסר לב.
הסרט נותן הרבה מקום לתחילת הקריירה הלא קלה של הצרפתי. אף קבוצה לא רצתה אותו כי הוא היה קטן מדי. עד גיל 15 הוא לא התאמן במועדון רציני שמתאים ליכולותיו. המזל שלו היה שסקאוט מריאל סוסיאדד צד אותו בטורניר ילדים, ושכנע אותו לעבור לספרד.
גם שם לא היה קל. הקבוצה הבאסקית שילמה לו על הכל, אבל לילד בן 15 לא קל לגור במדינה זרה, בה הוא צריך להיאבק על מקומו. כמו בכל סיפור אגדה, בעזרת המבוגר האחראי שהאמין בו הוא הצליח להאמין גם בעצמו ולפלס את דרכו לקבוצה הבוגרת של סוסיאדד. משם הדרך להצלחה הייתה די קלה מבחינתו. כי הכישרון תמיד היה שם, רק חיכה להתפוצץ.
הסרט שופך אור על היחסים המיוחדים שיש לגריזמן עם משפחתו, אביו שנסע איתו לכל אקדמיה בצרפת רק כדי לקבל "לא" והאחים שהיו שם לאורך כל הדרך. זה מסביר את ההתנגשות האחרונה עם מאמן ברצלונה קיקה סטיין. כל משפחת גריזמן התרעמה ברשתות החברתיות על מיעוט הדקות שהוא קיבל בבארסה. האב כתב נגד המאמן באינסטגרם ומחק. האחות מיהרה לטוס לספרד כדי להיפגש עם ההנהלה. כרגע יש שקט בגזרה, אבל האבא מתגלה כמעין גרסה צרפתית של יעקב בוזגלו. לא אחד שישתוק כאשר עושים לבן שלו עוול, וחבל שהסרט לא מראה ממנו יותר כי את תקצירי המשחקים אפשר גם לראות ביוטיוב.
הכישלונות היחסיים של גריזמן ברמה הקבוצתית מתוארים בקצרה, והוא כמובן למד מהם. אין קלישאה גדולה מזו, אבל זה איכשהו עובר. בכל זאת, הוא הכניס את צוות הצילום לחדר ההלבשה של נבחרת צרפת במונדיאל 2018, ויש לזה מחיר. זאת אחת מנקודות החוזקה של הסרט - שבעצם מלווה את גריזמן במונדיאל ומצליח להביא כמה צילומים חמודים מתוך חדר ההלבשה של אלופת העולם, לא כאלה שמציגים אף אחד באור שלילי, וממש לא ברמה של "הריקוד האחרון", אבל זה בסך הכל נחמד.
בין הקלישאות שהוא מרבה לפזר, לפעמים בורחת לחלוץ הצרפתי אמת. למשל כשהוא חושף שידע כבר בחצי הגמר שצרפת תזכה במונדיאל, כלומר הוא לא ממש ספר את קרואטיה. אם זה היה יוצא בזמן אמת, הוא היה נצלב בתקשורת.
הסרט צולם לפני המעבר המתוקשר של גריזמן לברצלונה, ונגמר כשגביע העולם אצלו ביד. יוצר תחושה של השלמה: היה ילד דחוי והפך לאלוף עולם ויוצאים ממנו בתחושה נחמדה, אולי אפילו נחמדה מדי.
זה בעצם סיכום לא מודע לעצמו של הקריירה של גריזמן עד כה: מאוד נחמד, יש לא מעט רגעי קסם מדהימים ותחושה שהנה, ממש עוד מעט הוא הולך לעלות לליגה של הגדולים באמת. עוד רגע הוא הולך להגיד משפט שיהפוך את הסרט לאגדי. זה לא קורה והוא נשאר באיזור הבטוח רוב הזמן. כאמור, הסרט כמו גריזמן: נחמד מאוד, אבל חסר משהו קטן כדי להפוך לאחד הגדולים באמת. אולי בסרט ההמשך.
