כילד קטן חונכתי להיות אוהד שרוף של נבחרת ישראל. מגיל 6 עד 15 לא היה משחק בארץ שאני ואבא לא הלכנו אליו. למרות האכזבות שחזרו כל פעם מחדש, היו גם הרבה רגעים מרגשים שלא אשכח לעולם - הגול של עבאס סואן ב־1:1 מול אירלנד או הסלאלום הגדול של יוסי בניון נגד שוויץ.
לאורך השנים, כאוהד הנבחרת, הצלחתי לפתח תחושת ספקנות ופסימיות גדולה בכל הקשור להצלחתה, לצד הבנה שאנחנו לא כאלה רעים כמו שאומרים ושלא חסר כישרון. הרי יותר מפעם אחת הנבחרת נתנה הצגות מרשימות מול אריות היבשת.
באופן אישי, הייאוש שלי הגיע אחרי המשחק מול פורטוגל ב־2013. אחרי יכולת מעולה של הנבחרת ויתרון 1:3, שוב פעם הגיעה טעות ענקית ושער שוויון בתוספת הזמן, מה שחיסל את הסיכויים להעפיל לטורניר גדול.
כאוהד הנבחרת לא נשברתי, הרי זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתאכזבתי. אני נשברתי מההתנהגות של השחקנים שירדו מהמגרש כאילו כלום לא קרה והתרכזו בללכת לחדר ההלבשה של פורטוגל ולהצטלם עם כריסטיאנו רונאלדו. כאילו הם לא מבינים שהם איכזבו עכשיו מדינה שלמה שעומדת מאחוריהם, ילדים שמעריצים אותם ומבוגרים שמתפללים כבר 50 שנה שיזכו לראות את הנבחרת מעפילה לטורניר גדול.
אותה התנהגות גרמה לי להפסיק לרצות להגיע למשחקים. הרגשתי שפשוט מזלזלים בי בתור אוהד. 40 אלף אוהדים יוצאים מהאצטדיון (ועוד מאות אלפים בבתים) עם תחושה של אכזבה ענקית, והקפטן של הנבחרת הולך להצטלם עם כוכב היריבה, כשחיוך גדול מרוח על פניו.
התחושתה הייתה שהשחקנים לא היו מאוכזבים יתר על המידה מהסיבה הפשוטה שהם פשוט לא ציפו מעצמם. כל מה שהיה להם בראש זו התמונה עם רונאלדו. אבל כאן מגיע ההבדל בין שחקני נבחרת ישראל בדור הנוכחי לזה של איל ברקוביץ'. כשהקוסם היה מגיע למשחק נבחרת (ולא משנה באיזו קבוצה שיחק) זה תמיד היה עם רעל בעיניים, כאילו הוא באמת מבין שהוא משחק בשביל עם שלם.
ב־2001 הנבחרת של ברקוביץ' וחיים רביבו הגיעה לאחד המשחקים הגורליים שלה נגד אוסטריה. שער שוויון בתוספת הזמן של לא אחר מאשר מאמן הנבחרת היוצא, אנדי הרצוג, שוב חיסל את סיכויי הנבחרת להגיע לפלייאוף. בסיום אחד משחקני נבחרת אוסטריה הלך ללחוץ לברקו את היד, וברקו סירב בעצבים. הוא הגיב כמו אוהד שרוף של הנבחרת כשמישהו מנסה לנחם אותו אחרי עוד הפסד כואב. בשביל ברקו הנבחרת הייתה תמיד מעל הכל, הוא תמיד האמין וחשב שאנחנו מסוגלים והתגובה שלו אחרי ההפסד לאוסטריה מוכיחה זו, כמו שאומרים - כגודל הציפייה גודל האכזבה.
לברקוביץ' הייתה ציפייה גבוהה מאוד מעצמו ומחבריו, וזה גם מה שהוביל אותו להגיב בצורה בה הגיב. לעומת זאת, לשחקנים בדור הנוכחי כנראה כבר אין ציפיות, לכן זה לא מפתיע שהאכזבה לא ניכרת על פניהם.
אפשר להתווכח אם יש או אין כישרון בכדורגל הישראלי, או על הבעיות הטקטיות והעמידה במצבים נייחים – אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח – בעיית מנטליות קשה שמעורבת בפסימיות וספקנות אדירה של הקהל והתקשורת שמחלחלת גם לשחקנים.
לאורך השנים הגיעו מאמנים טקטיקנים עם ניסיון מוכח, אז אחרי שכל אלה לא הצליחו אולי הגיע הזמן לנסות לפתור גם את הבעיות המנטליות. את זה ברקו יכול לעשות יותר טוב מכל אחד אחר. אומרים שאין לו ניסיון באימון?! אז אומרים.
הוא יכול לצרף אליו לצוות אנשים עם ניסיון באימון והוא גם אמר שיעשה זאת. אם ניקח כדוגמה את יורגן קלופ, הוא מאמן שעובד עם שחקניו בעיקר על הצד המנטלי ולא מתבייש להגיד זאת, יש לליברפול מאמן כמעט לכל דבר - מזריקות חוץ ועד מאמני הגנה והתקפה. קלופ מתווה מדיניות ומנטליות, זה תפקידו העיקרי של המאמן בכדורגל המודרני - להיות מנהיג. ברקו מבין כדורגל, הוא לא נחת מהירח.
הוא לא צריך לקבל את אימון הנבחרת בגלל שהוא היה שחקן גדול, הוא צריך לקבל את אימון הנבחרת בגלל האופי והאמונה שלו בכדורגל הישראלי. בראיון הראשון של קלופ כמאמן ליברפול, הוא אמר: ״אנחנו צריכים להפוך מספקנים למאמינים״.
ממש השבוע נוכחנו לדעת כמה האמירה הזו הייתה נכונה והצליחה לשנות את פני המועדון.
אפשר למצוא הרבה קווי דימיון בין המצב המנטלי של ליברפול לפני הגעתו של קלופ לזה של נבחרת ישראל (לפני הגעתו של ברקוביץ'?).
דבר אחד בטוח, אם מישהו יכול להפוך אותנו מספקנים למאמינים אז למישהו הזה קוראים איל ברקוביץ'.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
