אחרי מכת הקורונה ודחיית אולימפיאדת טוקיו בשנה (ומי יודע אם בכלל יהיה ניתן לקיים אותה), מכה חדשה נחתה על יפן: ארגון זכויות האדם Human Rights Watch פירסם דוח חמור, בדיוק בשבוע שבו היו אמורים להיפתח המשחקים במקור, ובו טען כי מספר ספורטאים בגילים צעירים התאבדו בגלל התעללות פיזית, מילולית ומינית עקבית מצד המאמנים שלהם.
אנשי הארגון אספו לדוח, הנקרא בשם המרתיע: "הכו אותי כל כך הרבה שאני כבר לא זוכר כמה", עדויות של 800 ספורטאים פעילים וגם כאלו שפרשו מכ־50 ענפים שונים, וכן כאלו שהשתתפו באולימפיאדות. בעדויות נאמר כי חלקם שקעו בדיכאון בעקבות ההטרדות הממושכות שעברו בתור ילדים ובני נוער, וכי הם סובלים מטראומה קשה.
הדברים הטילו צל כבד על התרבות הספורטיבית ביפן, והעלו שאלות קשות בנוגע למסלול שעוברים ילדים בדרך לקריירה מקצוענית. בדוח נאמר, בין השאר: "פעילות ספורט אמורה לספק לילד הנאה לצד פיתוח וצמיחה של היבטים פיזיים ומנטליים. אבל ביפן, אלימות והתעללות הפכו לחלק שכיח מדי באימוני הילד. המרואיינים תיארו תרבות שבה המאמן חסין מכל עונש". יש לכל העניין אפילו מילה ביפנית – "טאיבטסו" – כינוי שמתייחס לענישה פיזית במהלך אימוני ספורט, דרך שהפכה מקובלת ביפן עם השנים. זה קורה באגודות, בנבחרות וגם בבתי הספר.
בעיטות ואגרופים
הדוח המזעזע מציג גם פירוט של דרכי ההתעללות השונות: "המרואיינים סיפרו על אגרופים, סטירות, בעיטות, מכות בעזרת חפצים וגם הרעבה או מניעת שתייה". זו לא הפעם הראשונה שבה הספורט היפני מתמודד עם האשמות כאלה. ב־2013 הוועד האולימפי היפני הבטיח לטפל בתופעה הקשה, אחרי שסקר פנימי שערך העלה כי עשרה אחוזים מהספורטאים באיגודים השונים סבלו מהתעללות ובריונות במהלך האימונים. אבל מסתמן שהדברים לא משתנים. בשנתיים האחרונות דווח על התאבדות של שחקן כדורעף בן 17 ולאחר מכן התברר על אודות היחס הקשה שקיבל ממאמנו ש"סימן" אותו בקללות ובמכות. שחקנית טניס־שולחן בת 15 שנטלה את חייה הסבירה במכתבה כי מאמנה איים עליה בקביעות כי יכה אותה או יהרוג אותה.
אתלט אנונימי, שכיום מתחרה באופן מקצועני, סיפר לעורכי המחקר: "המאמן אמר שאני לא רץ בצורה רצינית והכניס לי אגרוף בפנים מול כולם. דיממתי, אבל הוא לא הפסיק להכות אותי". עוד ספורטאי שהתראיין בעילום שם עבור הדוח היה שחקן כדורמים שתיאר את מה שקרה באימונים: "המאמן היה מושך את השחקנים מהבריכה בעזרת הרצועה של כובע הים, מה שחנק אותנו. עונש נוסף היה להחזיק את הילדים מתחת למים, כך שלא היו יכולים לנשום. זה היה משטר צבאי. הילדים הקטנים יותר היו פחות טובים, והם נבהלו ופרשו מפעילות".
מקרה מחריד במיוחד הוא זה של המתעמלת סאה מיאקאווה, שהתחרתה בריו 2016, אבל יש בו הבדל בולט לעומת הסיפורים האחרים: מיאקאווה הודתה כי מאמנה נהג לחבוט בקביעות בראשה במהלך האימונים, אך ביקשה לבטל את השעייתו הבלתי מוגבלת מפעילות ולחזור להתאמן תחתיו. עד כדי כך העניין הוטמע במערכת ונחשב כחלק מהשגרה.
מעגל של פחד ואלימות
כמו במקרה של היחס למורים ולזקנים, צעירים ביפן גדלים לתת כבוד לכל דמות סמכותית, כולל המאמן, מה שמזין מעגל נורא. השאיפה להישגים יצרה תרבות ספורט מקולקלת שבה האלימות הפכה לכלי לגיטימי לחינוך הילד.
מינקי וורדן, מנהלת הפעילות הבינלאומית של הארגון שפירסם את הדוח, אמרה בכאב לאור הממצאים שהתגלו: "במשך עשורים, ילדים ביפן ספגו מכות אכזריות והתעללות מילולית בשם הזכייה בגביעים ובמדליות. עכשיו קיימת הזדמנות של פעם בדור לשנות את החוקים והנהלים במדינה ובכל העולם כדי להגן על ילדים ספורטאים".
צעד משמעותי מאוד אמור להיות החשיפה הזו של הספורטאים, גם בעילום שם, שבתקווה תעודד צעירים נוספים לחשוף את מסכת ההתעללויות שהם עוברים באימונים. מי שדיברה בפתיחות על הנושא הייתה הכוכבת לשעבר של נבחרת הנשים היפנית בכדורעף, נאומי מאסוקו, שלפני מספר שנים ייסדה טורניר כדורעף ייחודי לבתי ספר יסודיים – בו למאמנים אסור להתרגז על השחקנים. מאסוקו הסבירה: "דיברתי עם המאמן שלי על הנושא, והוא אמר שבדור שלו זה היה הרבה יותר גרוע. בזכות השיחה הזו הבנתי שמדובר במעגל שחייבים לשבור".
האם הדוח באמת יביא לשינוי? בינתיים הוועד האולימפי כבר הביע את דעתו: "אנחנו עומדים לצד כל הספורטאים בכל העולם, מאחר שהתעללות מכל סוג עומדת בניגוד לערכים האולימפיים". נשמע מדויק ודיפלומטי, אבל השינוי טמון בחברה היפנית, ונראה שהיא צריכה לעבור תהליך עמוק כדי להכחיד את שיטות האימון האלה, שמוטבעות עמוק בדי־אן־איי הספורטיבי שלה.
