נוסטלגיה היא תכונה חזקה. תמיד יש נטייה לזכור רק את הדברים הטובים, ולשכוח את השאר. כשמסתכלים על דברים במבט לאחור, זה לא בשביל למצוא את האמת בדברים, אלא רק בשביל לזכור את הזמנים הטובים שמזכירים לנו תקופות משמחות בחיינו. זה מה שמבדיל בין היסטוריה ונוסטלגיה, ובין אמת אובייקטיבית לבין אמת שנעימה לנו. במקרה של מייקל ג'ורדן, אני חושש שנתנו לנוסטלגיה לעוור את האמת.
אין אדם בעולם שיכול להתווכח על ההשפעה של מייקל על הכדורסל. כאייקון הראשון של הספורט, ג'ורדן עזר למשחק להתפתח לממדים בינלאומיים, ולגרום להרבה אנשים להתאהב בענף חדש. לרוב, לראות את שיקגו בולס מככבת בשנות ה־90 היו הזיכרונות הראשונים שלהם בכדורסל, ומייקל היה השחקן הראשון שהם ראו שעושה דברים מדהימים שלא נראו לפני.
בגלל שג'ורדן היה החוויה הראשונה שלהם עם הספורט, הנטייה היא להשוות כל שחקן אליו, ולהשתמש בעין חדה כדי להגדיל כל כישלון של שחקנים אחרים. הבעיה היא שאותם אנשים לא משתמשים באותה עין כשמדובר בג'ורדן, השחקן הנערץ שלהם, כי הנוסטלגיה מטשטשת. אז הגיע הזמן להגיד את האמת:
לברון ג'יימס פשוט שחקן טוב יותר, והאמת שזה אפילו לא קרוב. כשמשווים את שניהם כשחקנים, הכישורים של לברון עולים על אלו של ג'ורדן כמעט בכל מובן. ללברון יש ממוצעי קריירה של 28 נקודות, 8 אסיסטים ו־8 כדורים חוזרים למשחק, לעומת 30 נקודות, 5 אסיסטים, ו־5 כדורים חוזרים של מייקל. המספרים לא משקרים, לברון פשוט שחקן מושלם יותר, ורסאטילי יותר. הוא יכול לשחק בכל עמדה: רכז, גבוה, קלעי, ולשמור על כל עמדה, באופן ששום שחקן אחר לא יכול. למרות שג'ורדן נחשב קלעי טוב יותר, צריך לציין שהקליעה היא רק חלק ממה שהוא תורם על המגרש.
לברון הוא שחקן שאוהב למסור ולשפר את חבריו, ולכן הופך לדבק בכל קבוצה שבה הוא משחק. בנוסף, הוא עבר את ג'ורדן במספר הנקודות בעונה הסדירה ובפלייאוף, ובדרך לעבור גם את קארים עבדול ג'אבר בשיא הנקודות אי פעם. והוא אפילו לא נחשב לקלעי – ההבדלים פשוט ענקיים.
הרבה אנשים אוהבים לציין שג'ורדן זכה ב־6 מ־6 אליפויות ולהתייחס כאילו הקריירה שלו הייתה רק 6 שנים. לפני שסקוטי פיפן הגיע, ג'ורדן לא הצליח לנצח סדרת פלייאוף אחת לבדו, והפסיד 3 שנים ברצף בסיבוב הראשון במזרח בסוויפ. לא רק זה, הוא לא הצליח לנצח אפילו משחק פלייאוף אחד בלי העוזר שלו. להבדיל, ג'יימס לא הפסיד אף סדרה בסיבוב הראשון של הפלייאוף, וזה כולל גם את השנים הראשונות בקליבלנד שהייתה קבוצה חלשה. הוא הצליח להוביל אותה לבדו לגמר ב־2007, כשבדרך הוא הדיח את דטרויט פיסטונס, אותה קבוצה שזכתה באליפות שנתיים לפני כן. באותה סדרה, לברון ניצח את המשחק החמישי הגורלי בדטרויט, כאשר הוא קלע 28 נקודות רצופות ברבע הרביעי ובשתי הארכות, ו־48 נקודות בסך הכל. ניצחון הסטורי ללברון בן ה־22 שלקח את כל האחריות עליו, והצליח.
אותם אנשים שנזכרים בעובדה שלברון עבר למיאמי כדי לחבור לדווין ווייד ולכריס בוש, צריכים לזכור מה הוא הוכיח עוד לפני כן, לעומת מה ג'ורדן הוכיח לפני שפיפן ופיל ג'קסון הגיעו. האמת כואבת.
עוד דבר שאנשים אוהבים להגיד זה כמה קשה הייתה הדרך של ג'ורדן לאליפות לעומת לברון. שוב, טעות. עד כמה שאנשים אוהבים להגיד שג'ורדן היה צריך לעבור את לארי בירד והסלטיקס, הוא אף פעם לא ניצח את בירד בסדרת פלייאוף. הוא התחיל לזכות בתארים רק אחרי שבירד הזדקן וכבר לא היה אותו שחקן. כמו כן, ג'ורדן לא הצליח להתעלות מול ה"באד בויס" פיסטונס והפסיד להם פעמיים, כאשר דטרויט כבר הייתה בסוף דרכה.
גם באליפות הראשונה מול הלייקרס של מג'יק ג'ונסון, אנשים לא אוהבים לזכור שג'יימס וורטי וביירון סקוט היו פצועים כמעט כל הסדרה, ושהבולס הצליחו לנצח רק אחרי שהציבו את פיפן לשמור על ג'ונסון. מעניין שהדברים האלו נשמטים מהנוסטלגיה.
הדבר האחרון שצריכים לתקן כשנזכרים בהיסטוריה של ג'ורדן זה כשאומרים שהליגה הייתה "קשוחה" או "קשה" יותר. זה פשוט לא נכון. ג'ורדן כיכב בתקופת שנות ה־90, שהייתה אחת התקופות החלשות ביותר של הליגה. בין השנים 1988־1995 הליגה הייתה בתקופת התפתחות, בה הקימו שבע קבוצות חדשות. בשנים האלו, הקבוצות החדשות היו החלשות בליגה. בנוסף, המזרח של ג'ורדן היה חלש לחלוטין. הייתה בו רק קבוצה אחת עם יותר מאולסטאר אחד, שיקגו עם ג'ורדן ופיפן. כל שאר השחקנים הגדולים במזרח, כמו פטריק יואינג ורג'י מילר, שיחקו בקבוצות בהן הם היו הכוכבים היחידים, ועדיין גרמו לג'ורדן צרות וסדרות ארוכות.
להבדיל, הליגה היום היא הכי מוכשרת בהיסטוריה, והתחרות שלברון מצוי בה הרבה יותר קשה מאשר התחרות של ג'ורדן. היום שחקנים יכולים לקלוע ממרחקים אדירים. לברון היה צריך להתרגל לליגה שהשתנתה תוך כדי זמנו, כאשר קבוצות התחילו לשים דגש על קליעה מבחוץ, לעומת הליגה של ג'ורדן שנשארה אותו דבר מהיום שנכנס לליגה עד יציאתו. בנוסף, מתוך 6 הפסדים של לברון בגמר, 5 מהם היו לשתי קבוצות, גולדן סטייט וסן אנטוניו, שיצרו שתיים מהקבוצות הכי טובות בהסטוריית הליגה, שגם ג'ורדן לא היה מנצח אותן. כל קבוצה שג'ורדן ניצח בגמר כללה שחקן־שניים באולסטאר, לעומת הקבוצות שלברון התחרה נגדן בגמר, שכללו בין שלושה לחמישה שחקני אולסטאר. אז אני שואל אתכם: איפה בכלל ההשוואה?
האליפות הרביעית הציבה את לברון ג'יימס כמלך האמיתי של הליגה, והשחקן הגדול אי פעם. השחקן הראשון שאי פעם זכה ב־3 אליפויות עם 3 שלוש קבוצות שונות וכשחקן המצטיין בכולן. לברון הוכיח שכל הרעש מסביב לא משנה, הוא פשוט כמה רמות מעל השאר. שלא משנה באיזו קבוצה, עם איזה חברים ותחת איזה מאמן, זה נגמר באליפות תוך שנתיים מהגעתו. במקום להשוות, הגיע הזמן להעריך את מה שאנחנו רואים, בגלל שאחרי שלברון יפרוש, לא יהיה עוד אחד כמוהו.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
