לא היה שום דבר מפתיע בכך שפטריק ויירה (44), האיש שיעמוד על הקווים של ניס מול הפועל ב"ש הערב (חמישי, 22:00) הפך למאמן, אולי רק בזהות התחנה הראשונה שלו כאיש מקצוע אחרי הפרישה, במחלקת הנוער של מנצ'סטר סיטי. כמי שהסתובב בליגות הגדולות מגיל 17 ובצמרת האירופית הגבוהה ביותר עוד לפני שהיה בן 20, הוא שידר תמיד סמכותיות. הנתונים הפיזיים (1.93 מטר של מסת שריר), שפת הגוף הענק שלו על המגרש, האופן בו כיוון את חבריו ממרכז השדה, הקול העמוק והכנה שלו - וגם, פשוט, האופן בו שיחק כדורגל.
ויירה היה הקשר המרכזי האולטימטיבי - קשוח, נייד ומתקל בחסד, אבל גם בעל שליטה נהדרת בכדור, ראיית משחק ודיוק קרוב לשלמות במסירה. אלא שסט הכלים הזה לא עשה יותר מדי רושם על פאביו קאפלו הגדול, שקיבל אותו על תקן הבטחה גדולה במילאן בעונת 1995/96. הוא הגיע מקאן שבה ערך הופעת בכורה בבוגרים כבר בגיל 17, וכשהיה בן 19 בלבד נבחר לקפטן שלה. אבל במילאן, קאפלו שלח אותו שוב ושוב לקבוצת המילואים, והוא רשם רק שתי הופעות בקבוצה הראשונה.
צריך להבין שכשאומרים "הקבוצה הראשונה" בהקשר של אותה מילאן, מדברים על זו שהחזירה הביתה את אליפות איטליה, הליגה החזקה בעולם בשנים ההן. אפשר לזרוק לאוויר שמות נוצצים כמו ג'ורג' וואה הגדול (נשיא ליבריה היום. המדינה, לא התאחדות הכדורגל שלה) ורוברטו באג'יו, אבל האמת היא שהדבר שהחזיר למילאן ההיא את האליפות היה העוצמה ההגנתית, ובעיקר היכולת ההגנתית של הקישור שלה. ליד שמות כמו זבונימיר בובאן, רוברטו דונאדוני, דז'אן סאביצ'ביץ' ובעיקר מרסל דסאי - שבמידה מסוימת ויירה היה בן צלמו ודמותו מהדור החדש - הבחור הצעיר לא נראה היה מיוחד כל כך.
מיעוט ההופעות בסן סירו איפשר לו לעזוב בסיום אותה העונה, והוא לא היסס לברוח. למרות מו"מ מול איאקס, שהייתה בשנים ההן מועדון משגשג ומעוטר בהרבה מארסנל, הוא לא הגיע עם ההולנדים לסיכום ובחר לעבור ללונדון ולהצטרף לשורות התותחנים לצד בן ארצו שמונה במקביל באותו הקיץ למנג'ר הקבוצה - ארסן ונגר. עוד לפני שוונגר נכנס בפועל לתפקיד באוקטובר 1996, ויירה הצהיר בגלוי שהוא הסיבה העיקרית לבחירה שלו בארסנל: "האפשרות לדבר איתו בשפת האם שלי תעזור לי מאוד להתאקלם יותר בקלות", הוא אמר. היום, אחרי 13 שנים במצטבר כשחקן ומאמן במדינות דוברות אנגלית, הוא לא זקוק למתורגמנים.
מה שלא הספיק למילאן, מתברר, היה בדיוק הדבר שחסר לארסנל. איאן רייט, הכוכב הכי גדול שלה בעידן שלפני תור הזהב של דניס ברגקאמפ ובהמשך תיירי הנרי, אמר עליו זמן קצר אחרי שהגיע ב-1996: "מזמן לא היה לנו כאן שחקן קישור שמסתכל קודם כל על התנועה של החלוצים ורק אחר כך על האופציות האחרות שיש לו. הוא מספק לי מסירות חלומיות".
הליהוק הזה הסתיים עם שלוש אליפויות ושלושה גביעים, כולל שתי עונות דאבל שאחת מהן, 2003/04 נחקקה בהיסטוריה כעונה הבלתי מנוצחת היחידה אי פעם בפרמייר-ליג. אחת לכמה זמן מגיעה טוענת לכתר ונכשלת בניסיון לגרד את מה שעשו ויירה והחברים בעונה ההיא. ליברפול של העונה שעברה הייתה האחרונה שהתקרבה. עם נבחרת צרפת הוא זכה בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 במונדיאל וביורו.
הכדורגלן המטאור מטפס לאיטו כמאמן
ויירה היגר לצרפת מסנגל עם הוריו בגיל 8. השניים התגרשו זמן קצר לאחר מכן, ומאז הוא לא פגש את אביו. למרות ההתחלה הקשה הזו, הוא התרגל די מהר ומגיל צעיר מאוד, כאמור, להיות מאותר, מיועד, מסומן - הכוכב הבא. גם כמאמן הוא יכול היה לנסות ללכת בדרך הקצרה לצמרת, אבל הבחירות שלו מאז הפרישה מכדורגל מקצועני במדי מנצ'סטר סיטי ב-2011, מעידות על נכונות לעבור תהליך שלם של למידה, ועל התנהלות נכונה גם מבחינת היכולת ליצור קשרים עם האנשים הנכונים. במובן הזה, כנראה שגם הבחירה להעביר את שתי עונות הפרישה שלו מכדורגל במדי הסיטי, אז כבר מועדון עשיר בשליטת המיליארדרים מאבו דאבי, לא הייתה מקרית.
לאחר הפרישה הוא השתלב במחלקת הנוער של המועדון והיה חלק מרכזי בפיתוח שלה והפיכתה ליצרנית ומשביחת שחקנים מדופלמת, עד 2015. במהלך השנים האלו הוא גם יצר קשר קרוב עם בכירים בקבוצת הניהול CFG, "סיטי פוטבול גרופ", הבעלים של סיטי - וגם של הקבוצה המקצוענית הראשונה אותה אימן.
אחרי שוויתר על משרת אימון בניוקאסל בגלל מה שכונה כ"פערים בתפיסה" בינו לבין המועדון, הוא חתם בניו יורק סיטי מה-MLS, גם היא שייכת ל-CFG. השנתיים שלו שם, בין 2016 ל-2018 ובין השאר עם אנדראה פירלו ודויד וייה, נחשבות למוצלחות מעבר לציפיות למרות היעדר תארים. הוא אף הוזכר כמועמד לאימון הנבחרת הלאומית של ארה"ב, לאחר שזו הובכה עם הפסד 2:1 לטרינידד שהשאיר אותה מחוץ למונדיאל ברוסיה, במשחק בו הייתה זקוקה לתיקו בלבד. ויירה, אגב, מיהר להכחיש את האפשרות שהוא יהיה מעוניין לתפקיד, וסיפק גם הצהרות מעודדות עבור האמריקאים בדבר עקומת ההתקדמות החיובית שלהם בדרך לצמרת הכדורגל העולמי. יודע ליצור קשרים, כבר אמרנו.
בתום העונה הראשונה שלו, רשמה הקבוצה העפלה ראשונה אי פעם לפלייאוף ה-MLS, אחריה הוא הודה שניהל שיחות עם סנט אטיין מארצו, אך ויתר על ההצעה ממנה. ההצעה מניס כעבור עוד עונה, בה הגיע שיפור נוסף עם המועדון הניו יורקי (שסיים את העונה הסדירה במקום השני במזרח - הגבוה ביותר בתולדותיו), כבר הייתה מספיק טובה כדי שוויירה, אשתו שריל ובתו יחזרו להשתקע במולדתו (שריל היא טרינידדית והם הכירו בתקופתו בלונדון), 23 שנים אחרי שעזב אותה בגיל 19.
ההתקדמות המתונה של ויירה נמשכה גם על הקווים של ניס. ב-2018/19, העונה הראשונה שלו אחרי עזיבת לוסיאן פאברה לדורטמונד, הוא הוביל אותה למקום השביעי בליגה - אחד טוב יותר משסיימה בעונה האחרונה. ב-2019/20, לפני שהופסקה על ידי הקורונה (ובצרפת לא חודשה), הוא דורג חמישי וניס עלתה לליגה האירופית. גם העונה, אחרי שמונה מחזורים, הוא מדורג חמישי בצרפת, ארבע נקודות מתחת למוליכה פריז סן ז'רמן.
ואם שמה של פ.ס.ז' נזרק לאוויר, זו הזדמנות טובה להתייחס לאמביציות של ויירה. אל תטעו בהתקדמות האיטית. בראיון עם איאן רייט שערך לא מזמן, הוא אמר במפורש: "אני רוצה לאמן בקבוצה שתתחרה על זכייה בליגת האלופות. אני רוצה להתחרות על זכייה באליפות צרפת". עם זאת, הא הודה כי בשלב זה של הקריירה שלו ניס היא הקבוצה המושלמת עבורו: "זה מועדון עם שאיפות גבוהות מאוד, אבל כזה שמאפשר לי להמשיך להתפתח ולהשתפר כמאמן". על הישירות הזו הוא גם שילם בעבר מחיר: כשחקן, לאחר משחק של ארסנל נגד ולנסיה במסטאיה בו סבל מקריאות גזעניות, הוא מתח ביקורת על הטיפול של אופ"א בתופעה, וברוח הימים ההם נקנס ונענש. זה לא עצר אותו מלהמשיך להתבטא בעניין.
הסיטואציה של מועדון בסדר גודל בינוני עם חלומות גדולים אבל גם סבלנות, מייצרת בניס של העונה חוסר יציבות. בליגה, היא פתחה את העונה עם שני ניצחונות, אחריהם הגיעו שלושה הפסדים רצופים (שניים מהם למונאקו ופ.ס.ז'), תיקו שעצר את הסחף ואחריו שני ניצחונות. בתוך תנועת המטוטלת הזאת, היא ספגה מהלומה רצינית מאוד במשחק הפתיחה של שלב הבתים עם הפסד 6:2 משפיל ללברקוזן, שאומר שמול הפועל ב"ש היא לא יכולה למעוד. אבוקסיס, שומע?
