אחד הדברים הקשים בעבודת סקאוטינג הוא להצליח לנקות מהניתוח את רמת הכדורגל שמסביב לשחקן המדובר. לנסות להבין האם שחקן מצליח או נכשל בפעולה מסוימת בזכות או בגלל הרמה שמסביבו ואיך יבצע אותה במקום אחר. תואם רונאלדו של ליגה אחת יכול להיכשל בכל מהלך התקפי כשמגיעות הפרופורציות בליגה אחרת. אתמול קיבלנו דוגמה כפולה לכך, דוגמה הממחישה היטב את הפערים שלא מצטמצמים בין הכדורגל הישראלי לגדולים ממנו.
מרטין בריית'ווייט כמעט ולא מצליח לעבור שחקנים בליגה הספרדית בזכות מהירות ופיזיות (9 דריבלים מוצלחים ב-24 משחקים), גם לא כשמסי משחק לידו. איתן טיבי סגר כמעט שנה שלמה בלי שאף שחקן בליגת העל הצליח לעבור אותו, הוא הבלם הישראלי הטוב ביותר. והנה, כשהשניים נפגשים זה לא כוחות, סוג של התעללות. בכל פעם שאתם מתלהבים משחקן בליגה הישראלית תזכרו את אותו רגע, את השער הראשון של דנמרק. תזכרו שהכל יחסי. עשרה שחקנים בהרכב דנמרק אתמול מגיעים מחמש הליגות הבכירות באירופה. ההבדלים גדולים עוד יותר ממה שחושבים.
רוב הסיכויים שהנבחרת הייתה מפסידה לדנמרק בכל מערך ועם כל הרכב, אבל דווקא בערב הזה בלטה ההתעקשות של וילי רוטנשטיינר. הוא צריך להעריך נכון את חוזק היריבה והערכה שכזו מלמדת בבירור שקשה להתמודד מול דנמרק בכדורגל של החזקה בכדור, כזה שמביא איתו גם קו הגנה גבוה הנותר חשוף למהירות החלוצים. לימוד של דנמרק גם מראה בבירור שאי אפשר לשחק מולה עם אמצע רך.
בפועל, ישראל עלתה עם הרכב שרצה לשלוט במשחק (עם ביברס נאתכו בפנים ודור פרץ אחורי מהרגיל וקרוב אליו מהרגיל), אבל היה רך מדי כדי לעשות זאת. הדנים באו מוכנים, ושלחו כדורים ארוכים, בעיקר של כריסטיאן אריקסן, מעל הראש של קו ההגנה הישראלי. זה קרה כבר בדקה השנייה, עם מסירה מצוינת לדניאל ואס.
אין בלמים מספיק טובים בישראל, אנחנו רואים את זה במשחקי הנבחרת כבר שנים. ג'ואל אבו-חנא הוחלף אתמול במחצית; טיבי לא רק סובסב על-ידי בריית'ווייט, אלא גם נתן לכדורים לחלוף מעליו. לחאתם אל-חמיד יזכרו תמיד את הבלבול בשער השני, אבל לדעתי הרגע היותר מעצבן במשחק שלו היה אחרי שהתחמק מיריב בעמדה הגנתית בעזרת העקב, גרר תשואות מהקהל, ואז מיד מסר את הכדור לשחקן דני בעמדה מסוכנת. אז אם אין בלמים טובים, אבל צריך לעזור להגנה, אז למה לא לשחק עם כל הקשרים האגרסיביים והלוחמים יחד באמצע. גם פרץ, גם נטע לביא, גם אייל גולסה. שילוב כזה גם יאפשר למנור סולומון להיות בעמדה קדמית יותר ולדריבלים שלו להיות פחות לרוחב.
אני לא מאלה שחושבים שרוטנשטיינר טועה בענק. להיפך, אני מבין את הרצון שלו לשחק עם מערך קבוע ומדוע בחר דווקא בו. ועדיין, היה קשה להבין את ההתעקשות בתחילת המחצית השנייה. נטע לביא נכנס במקום אבו חנא וההנחה הייתה שהנבחרת משנה מערכת, שעושה צעד, גם אם לא מלא, לאותו קישור מבוקש. אבל לא זה היה המצב. פרץ, היחידי שהצליח איכשהו להתמודד עם האמצע של נבחרת דנמרק, הוסט אחורה להיות בלם שלישי. שוב – אפשר להבין את הרעיונות של המאמן האוסטרי, אבל באותו רגע הייתה הרגשה של התעקשות סתמית, ממש כדי להכעיס.
ופה בדיוק נמצא השילוב שלא כולם מאמינים שהוא אפשרי – להבין שיש פערים גדולים, אבל גם לרצות יותר תפוקה ממה שכן קיים. האוהד הישראלי התבגר, כבר מודע לפרופורציות, אבל עדיין רוצה להרגיש שיש כל הזמן מחשבה שמטרתה לצמצם את הפער, שלפחות ברמה המחשבתית-נקודתית, גם אם לא המערכתית, נעשה המקסימום. זו אינה ההרגשה הפעם.
