באפריל 1990 טסתי לליברפול יחד עם הצלם יוסי רוט. המטרה הייתה לספר לקוראי "ידיעות אחרונות" על סיפור ההצלחה המטאורי של רוני רוזנטל, החלוץ החיפאי שהפך לסנסציה במדי ליברפול.
בשבת ה-21 באפריל 1990 הגעתי בפעם הראשונה בחיי לאצטדיון אנפילד. ההתרגשות הייתה עצומה. גם להיות באצטדיון המפורסם, גם לראות את ליברפול, הקבוצה הטובה ביותר בעולם אז, ובעיקר לדווח לחובבי הכדורגל בישראל על מעלליו של "רוזי" – הכינוי שקיבל אז החלוץ האלמוני מאוהדי ה"מייטי רדס".
זו הייתה הליגה האנגלית של פעם, לפני הקמת הפרמייר ליג, לפני השידורים הישירים בטלוויזיה, כאשר כל משחקי המחזור התקיימו באותה השעה בשבת אחה"צ. כדורגל אנגלי עם מסורתי.
עוד לפני שתפסתי את מקומי ביציע העיתונאים המיושן וספוג ריח הטבק, הברמן במזנון התקשורת התלהב מכך שעיתונאי ישראלי הגיע למשחק וסיפר לי על הימים היפים של אבי כהן ז"ל, עשור לפני כן.
צפו בשער של רוני רוזנטל מול צ'לסי
זה היה המחזור ה-35 של אותה עונה. ליברפול אירחה את צ'לסי והייתה קרובה לזכות באליפות ה-18 שלה. היחידה שעוד הייתה יכולה לדגדג אותה הייתה אסטון וילה. כן, היו ימים שאסטון וילה נאבקה על האליפות.
בעוד אני מתפעל מהאוהדים ביציע ה"קופ" מצד ימין שלי, ליברפול יצאה להתקפה בכיוון השני. דקה 25 על השעון, רוזנטל קיבל את הכדור ברחבה, הסתובב ובעט פנימה. שיפשפתי את העיניים. השער הזה הגיע כאילו בהזמנה עבור העיתונאי הישראלי הצעיר.
העיתונאים האנגלים שסביבי התרגשו פחות. קודם כל כי ליברפול פשוט דרסה את צ'לסי (נגמר 1:4), אבל גם כי רוזנטל הבקיע 10 ימים קודם לכן שלושער מול צ'רלטון ולאחר מכן עוד שער נגד נוטינגהם פורסט. מול צ'לסי זה היה השער החמישי שלו מאז שהגיע, חודש וחצי לפני כן, בהשאלה מסטנדרד ליאז' הבלגית.
נונשלאנטיות מפתיעה
אז כן, מצד אחד זה היה מוזר ששחקן שאף אחד לא שמע עליו לפני כן – ועוד ישראלי – מצטרף לאימפריה של ליברפול. מצד שני, אחרי שהוא הוכיח את עצמו במשחקים הקודמים, השער מול צ'לסי התקבל די בטבעיות. התפעלתי גם מהנונשלנטיות שבה רוזנטל התנהל לצד סופרסטארים עולמיים כמו איאן ראש, ג'ון בארנס ופיטר בירדסלי.
למחרת הסתובבנו, יוסי רוט ואני, עם הגיבור החדש של ה"קופ" ברחבי העיר, כולל במועדון ה"קאברן" שבו התגלו ה"ביטלס". הכל לטובת כתבה ענקית שהתפרסמה בעיתון כמה ימים לאחר מכן.
שבוע אחרי הניצחון על צ'לסי השלימה ליברפול את המלאכה. היא ניצחה את קווינס פארק ריינג'רס 1:2 והבטיחה לעצמה את האליפות ה-18 ברציפות. 38 אלף האוהדים באנפילד חגגו עם השחקנים. ברבים מהצילומים מאותו היום רוזנטל הוא זה שנראה מניף את גביע האליפות. הוא סיים את אותה עונה עם שבעה שערים בשמונה משחקים והיה לו חלק משמעותי בזכייה. לא רוזנטל ולא אף אחד משחקני ואוהדי ליברפול, יכול היה לדמיין אז בחלומותיו השחורים ביותר שהאליפות הבאה תגיע אחרי הפסקה של יותר מ-30 שנה.
המגן הימני בארי וניסון אמר בראיון שהעניק לאחרונה למגזין "2-4-4": "אם היו שואלים אותי אז לא הייתי מאמין שליברפול לא תזכה באליפות בשלוש השנים הבאות - שלא לדבר על 30 שנה".
30 שנה זה כמעט נצח במושגים של כדורגל והאמת היא שמרבית אוהדי ליברפול, באנגליה ובעולם, כלל לא נולדו כאשר קני דלגליש הוליך את הקבוצה, כמנג'ר, לאליפות האחרונה שלה.
צריך לזכור: ליברפול הייתה אז הקבוצה הטובה באנגליה, ובפער עצום מכל היתר. זו הייתה האליפות ה-18 של ה"מייטי רדס" ומרשים הרבה יותר – התואר ה-10 שלה ב-15 השנים שמאז 1976. כלומר, היו רק ארבע עונות שבהן ליברפול לא זכתה באליפות במהלך התקופה הזאת.
הכישלון הדרמטי והכואב ביותר היה כמובן שנה קודם לכן. ליברפול הגיעה למשחק הסיום של עונת 1988/89 מול ארסנל כשהיא מוליכה את הטבלה ומקדימה את יריבתה ב-3 נקודות. למעשה, היא הייתה יכולה להפסיד 1:0 באנפילד ועדיין לזכות באליפות. אבל הגיע השער של מייקל תומאס בדקה ה-90, שקבע 0:2, עשה היסטוריה והיווה השראה לספרים ולסרטים.
לקראת עונת 1989/90 בליברפול היו נחושים להחזיר לעצמם את האליפות. איאן ראש הוחזר מיובנטוס, שם לא מצא את הידיים והרגליים. זה היה משמעותי. כך גם ההצטרפות של רוזנטל. שלושה מחזורים לסיום העונה ליברפול הבטיחה את התואר, והסדר שב אל כנו.
אם לומר את האמת, לא הייתה התרגשות חריגה. לראות את ליברפול זוכה באליפות אנגליה היה אז הדבר הכי טבעי בעולם. הסנסציה הייתה כשהיא לא זכתה. לכן היו באותו יום חיוכים, חיבוקים, אבל לא הרבה מעבר לכך. בטח שלא חגיגות ותהלוכות ברחבי העיר.
"אחרי המשחק הסיפור חזר על עצמו", שיחזר וניסון. "אחרי כל הצלחה עוזר המאמן רוני מוראן היה נכנס לחדר ההלבשה וצועק על השחקנים: 'תזכרו, ראשים גדולים, זה נגמר עכשיו. עוד מעט מתחילים להתכונן לעונה הבאה. צריך לזכות באליפות פעם נוספת'".
יאן מולבי, הקשר הדני השמנמן, סיפר בראיון אחר: "נכון, היה ברור שהסגל שזכה באליפות של 1990 זקוק לריענון. אבל 30 שנה בלי אליפות?! אף אחד לא חשב שזה מה שיקרה".
וג'ון בארנס, שסיים את אותה עונה כמלך השערים של הקבוצה וזכה בתואר כדורגלן העונה, הוסיף: "אני מניח שאם היינו יודעים ש-1990 תהיה השנה האחרונה שליברפול תהיה אלופה, היינו חוגגים קצת יותר".
היום שבו סר קני נשבר
ליברפול הקדימה בסיום אותה עונה את אסטון וילה בתשע נקודות ואת טוטנהאם, שסיימה שלישית, ב-16 נקודות. לכאורה לא הייתה שום סיבה שהקבוצה לא תמשיך לשלוט בכדורגל האנגלי בשנים הבאות.
ואכן, את עונת 1990/91 פתחה ליברפול בסערה. היא ניצחה בכל שמונת משחקיה הראשונים, כולל 0:4 על מנצ'סטר יונייטד. אחרי 13 משחקים היא צברה 37 מתוך 39 הנקודות האפשריות.
ואז הגיע ה-22 בפברואר וההודעה שהדהימה את עולם הכדורגל: המנג'ר קני דלגליש הודיע שהוא עוזב. זה בא, לכאורה, משום מקום. דלגליש אימן את ליברפול שש שנים בהן הוליך אותה ל-3 אליפויות ולשני גביעים. הוא עזב כשהקבוצה במקום הראשון ובדרך לאליפות נוספת.
מאוחר יותר התברר כי דלגליש עזב בשל תשישות נפשית, בעיקר בשל אסון הילסבורו שאירע כשנתיים לפני כן, כאשר 94 מאוהדי ליברפול נמחצו למוות. דלגליש נכח בחלק גדול מההלוויות. היה יום אחד בו נכח בארבע הלוויות שונות. הנטל הנפשי הכריע אותו לבסוף.
ההודעה הדרמטית של דלגליש הכניסה את ליברפול לסחרור. רוני מוראן מונה למאמן זמני, אבל הקבוצה איבדה ריכוז – וגם את הבכורה בליגה. היא הפסידה בשישה מ-14 משחקיה האחרונים. ארסנל עקפה אותה וזכתה באליפות בפער של שבע נקודות, כשהמנג'ר כבר היה גראם סונס שהוזעק מסקוטלנד, שם אימן את ריינג'רס.
עונה לאחר מכן ליברפול סיימה רק במקום השלישי, אחרי ארסנל ומנצ'סטר סיטי. בשנים הבאות מנצ'סטר יונייטד של אלכס פרגוסון הפכה לקבוצה הבכירה באנגליה וגם חלפה על פני ליברפול במספר האליפויות, 20 לעומת 18.
השאיפה הגדולה של פרגוסון לעקוף את ליברפול במספר האליפויות התגשמה ב-2011. הנחמה הקטנה של אוהדי ליברפול היא שמאז יונייטד הוסיפה לעצמה רק תואר אליפות אחד ובשנים האחרונות, מאז פרישתו של "פרגי", הפכה לבלתי רלוונטית במאבק על התואר.
ב-30 השנים האחרונות ליברפול התקרבה לתואר האליפות ה-19 שלה רק שלוש פעמים. ב-2009 עם רפא בניטס, ב-2014 עם ברנדון רוג'רס וכמובן בעונה שעברה עם יורגן קלופ.
רק שקלופ לא הסתפק בלסיים במקום השני, וגם לא בזכייה בליגת האלופות. המאמן הגרמני ידע שהמשימה האמיתית שלו היא להחזיר את ליברפול למקום הראשון באנגליה, לעשות את מה שאף מאמן לפני לא הצליח לעשות במהלך שלושה עשורים.
אם לא מגפת הקורונה, האליפות הייתה מובטחת כבר לפני שלושה חודשים. אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם. וגם אם הזכייה תובטח בחודש יוני, שבדרך כלל הוא חודש של פגרת בטן-גב בקאריביים, אף אחד לא יתלונן.
ליברפול תחגוג העונה סוף סוף עוד אליפות. ההפרש ממנצ'סטר סיטי עצום ובלתי ניתן לסגירה. בין אם זה יקרה הערב עם איבוד נקודות של סיטי מול צ'לסי, או באחד המחזורים הקרובים - בסוף זה יקרה. יכול להיות שהחגיגות שוב יהיו צנועות, הפעם בשל המצב המיוחד, אבל אני אזכור ואזכיר את אותה אליפות נשכחת מ-1990. הייתי שם כשזה קרה.
