7 ביולי, 2019. 57,900 צופים בליון ראו את ארה"ב זוכה במונדיאל הנשים עם 0:2 על הולנד.
גביע העולם הזה זכה לרייטינג חסר תקדים והראה את העתיד: מקצוענות צומחת בכל היבשות, עם כמות גדולה של נבחרות מעולות וכוכבות. האמריקאיות הודו שהענף השתדרג, וקשה להן מתמיד לשמור על הדומיננטיות הקבועה. לקינוח, הקהל שר לשחקניות: "שכר שווה!" כתמיכה במאבקן. אבל גם אחרי שירד המסך על הטורניר, העולם המשיך מאותה הנקודה עם הזרמת כספים, פיתוח ליגות חזקות ומשיכת אוהדים. כמעט בכל מדינה נהנים מהפריחה הזו. אבל ישראל נשארה מחוץ למסיבה.
ה-12:0 שספגה נבחרת ישראל בשבוע שעבר באיטליה, עם סיום מוקדמות אליפות אירופה, הוכיח בדיוק איפה אנחנו עומדים ביחס לשאר העולם. השחקניות, רובן צעירות שערכו בכורה בינלאומית באותו משחק, אינן אשמות. הן התוצר הסופי של מערכת מקולקלת, שהניהול הכושל שלה מתבלט לרעה על רקע המפץ הגדול שעובר הענף במקומות אחרים. בניסיון להבין איפה נעשתה הטעות גילינו תמונת מצב מביכה של ספורט מוזנח.
השוערת חנית שורץ, שערכה 28 הופעות בנבחרת, פרשה לאחרונה: "עזבתי בגיל 33 והתגייסתי למשטרה. נעשו ניסיונות לקדם ולשפר את הענף, אבל במקביל נעשים ניסיונות לסכל. כשאין גוף שמקדם את הענף ואין מי שייצג אותנו - אין לנו השחקניות קול, ואין לנו יכולת לשאוף למקצוענות".
עוד לפני שנגיע לנבחרת עצמה צריך לדבר על ליגת הנשים. ראשית, מספר הפעילים בכדורגל הישראלי קטן פי חמישה מאשר במדינות באותו סדר גודל באירופה, ועומד על 40 אלף בלבד. מתוכם מדובר ב-1,630 נשים, ורק כ-100 מהן נחשבות למקצועניות. לפחות הבסיס גדל: לפני עשר שנים פעלו רק שתי ליגות, אחת לבוגרות ואחת לנערות, עם כ-600 שחקניות, וכיום ישנן שלוש ליגות לבוגרות.
אבל מי משחק שם? בשנה שעברה מינתה הנהלת ההתאחדות ועדה לבדיקת מצב הענף בארץ, והפרוטוקול הגיע לידינו. בין היתר מתברר כי בניגוד לתקנון התאפשר ל-51 ילדות בנות 15-13 להופיע בליגת העל לבוגרות, כתוצאה מהמחסור בשחקניות בוגרות. עוד נושאים שעלו: תלונות על רמת השיפוט, מתקנים ברמה ירודה וחדרי הלבשה שמתאימים לשמונה שחקניות (בעוד האורחות מתלבשות בחוץ).
כחלק מהפקת הלקחים, ליגת העל הפכה החל מהעונה למקצוענית, כזו שפועלת תחת בקרה תקציבית, והמועדונים מחויבים בשכירת צוות מקצועי מלא, הכולל מאמן ועוזר, מאמן כושר, מאמן שוערות ומנהל קבוצה (אם כי לא כל הקבוצות עומדות בכך). בנוסף נכתב תקנון לנשים, ובשיתוף "אתנה" מופעל סגל מצוינות. ההתאחדות היא הגוף היחיד שמשווק את הליגה ומשדר באתר את המשחק המרכזי בכל מחזור. מתחת פועלות ליגה לאומית וליגה ארצית, שאינן מקצועניות, והחלו רק העונה לשחק 11 על 11. בנוסף, ישנן שתי ליגות לנערות (18-16), פיילוט של נערות א' (15-14) בו משחקות 9 על 9, שלוש ליגות לילדות (11-13) וליגות טרומיות (10-8).
רק שבפועל הניסיון למקצע את הליגה הוא תיאורטי בלבד. מהממצאים שקיבלנו עולה כי התנאים לא השתנו בצורה ניכרת, למרות הגדלת ההקצבות למועדונים בשל פסיקת בג"ץ בנושא. באוקטובר 2019 התקבלה עתירה שהוגשה בטענה לאפליה מגדרית בחלוקת התקציבים מצד משרד התרבות והספורט נגד ליגת הנשים, ובעקבותיה הוחלט כי כל קבוצה בליגה תקבל תוספת של כ־150-200 אלף שקל. עם זאת, הכסף אינו "צבוע", לא נתון לרגולציה ואין חובה בהוכחת השקעה, כך שאין אינדיקציה למה שנעשה בו.
תקציב קבוצה ממוצע בכדורגל הנשים עומד על 700 אלף שקל, ועשוי להתקרב למיליון. שכר מאמנים בליגה הבכירה (בה עובדת רק מאמנת אחת, דנה כרם מהפועל רעננה) נע בין 3,000 ל־8,000 שקל, ומדובר באנשי מקצוע שמגיעים מהליגות הנמוכות או ממחלקות הנוער של קבוצות הגברים, והם אינם מתמחים באימון נשים. ארז בלפר, למשל, מאמן את רמת־השרון – ויחד איתה את קבוצת הגברים של מכבי שעריים מליגה א'.
גם השחקניות מקבלות שכר נמוך: בסגלי הבוגרות ישנן נערות רבות עם שכר ממוצע של 4,000-3,000 שקל, ולמרות שהבכירות מרוויחות יותר - מדובר בסך הכל ב-9,000-8,000 שקל בחודש, בליגה שפועלת שישה חודשים בשנה בלבד. בגזרת הזרות, השנה הגיעו לליגה שחקניות שמסתפקות בשכר דירה ובחוזה מזערי של 1,500-1,000 דולר לחודש. קריית-גת, למשל, החתימה חמש זרות במתווה הזה, ולצד שלוש-ארבע ישראליות טובות הקבוצה מובילה את ליגת העל.
באירופה מועדוני ענק הבינו את הפוטנציאל, ובהשקעה של אחוז מזערי מתקציב קבוצת הגברים הופכים את קבוצות הנשים שלהם למקור לגאווה. אבל בשתי הליגות הבכירות בארץ רק בית"ר ירושלים (לאומית) עשתה זאת מבין הגדולות. התקציב עומד על כ-100 אלף שקל, מחציתו מתמיכות ציבוריות, השחקניות מקבלות רק החזר הוצאות, ונהנות מאימונים בבית־וגן ומנסיעה באוטובוס המועדון הממותג.
נועה אברהם (26) מבית"ר טוענת: "נראה שכשמדובר בנשים הכדורגל מנוצל לפוליטיקה ולא מתייחסים אלינו כאל שחקניות רציניות. הביקוש לשחק כדורגל בקרב נשים גדול, אבל ההשקעה בקבוצות, בטח ביחס להשקעה בקבוצות גברים, פשוט מביכה. זו אפליה ותו לא. פלא שהפסדנו 12:0 לאיטליה? צריך להתעורר, ומהר".
אלו שמתגברים על העניין הכלכלי נתקלים כאמור בתנאים קשים. בעיה גדולה היא הנפילה לתחתית שרשרת המזון בכל הנוגע למגרשים. בעיית המתקנים בארץ ידועה, אבל המצב של הכדורגלניות הוא הגרוע ביותר: הן נאלצות להתאמן בשעות לילה מאוחרות, במקרים רבים בתאורה מוגבלת, אחרי שכל קבוצות הילדים, הנערים והבוגרים התאמנו על אותו משטח.
אגב, משיחה עם מספר מאמנים בליגת העל עולה שבחלק מהמקרים הישראליות הוותיקות הן אלו שיוצרות בעיה. אחד מהם אומר: "השחקניות הבכירות, שלעתים מגיעות יחד לקבוצה מסוימת, הן דעתניות וקובעות אם המאמן הולך הביתה או לא. העובדה שאין סגלים גדולים והבעלים תלויים בהן, מציבה אותן במעמד שאין כמותו. הן מנהלות פה את הליגה". אחד הבעלים הוסיף: "השחקניות במועדונים קובעות הכל: איך ייראה החימום, כמה סיבובים ירוצו, כמה זמן האימון, מי יאמן - אחרת הן עושות שביתה איטלקית או שמעלות פוסטים מהחופשות שלהן בזמן משחקים חשובים".
"הסטנדרטים פה הם הנמוכים ביותר בין ליגות הנשים הבכירות באירופה", מוסיף אחד ממנהלי המועדונים. "צריכים לקבל החלטה שמי שלא מסוגל לעמוד בסף מינימלי - יסגור את העסק, שיהיו פה חמישה מועדונים רציניים לפחות".
"הכי נכון לפרק את הכל ולהרכיב מחדש". אחרי התבוסה בפירנצה גורמים בהתאחדות הציעו לעצור את הפעילות בענף ולקבל החלטות קשות. הוועדה שהקימה ההתאחדות כבר החליטה על מינוי מאמנת זרה, ונעשתה פנייה לעזרה בנושא לפיפ"א, לאופ"א ולהתאחדות האמריקאית.
למרות שמדובר בקמפיין שבו צברה הנבחרת את מספר הנקודות הגבוה ביותר (7) שלה, היא סיימה מתחת למדינה כמו מלטה. הטענה שעולה וחוזרת היא כי מעבר לפוליטיזציה של המערכת, קבלת ההחלטות בנוגע לכדורגל הנשים הישראלי אינה מקצועית.
יו"ר ועדת הנשים בהתאחדות, שמעון מימון, הוא האיש הדומיננטי ביותר בכדורגל הנשים הישראלי. מצד אחד, הוא היה זה שנלחם ופנה לבג"ץ בנושא השוואת התנאים לעומת כדורגל הגברים, אולם מצד שני לראשי ההתאחדות הגיעו תלונות בנוגע למינוי מאמנים לאומיים כמו גבי בורשטיין או מאיר נחמיאס – למרות שהוקמה ועדת איתור. מי שהגיע לארץ כמנהל הטכני בהתאחדות, האוסטרי וילי רוטנשטיינר, אמור היה לטפל גם בנושא זה, אבל הוזז הצידה.
"הכל בהתאחדות פוליטי, אין פה עניין מקצועי", מסבירים גורמים בכירים שאחראים על נבחרת הנשים. "ההחלטות מתקבלות על ידי מקורבים. רק לאחרונה הצענו לאנשי הוועדה המקצועית לקחת מאמנים בכירים שנשארו מחוץ ללופ אצל הגברים, כמו גיא לוי. הם אומרים לנו שאין לו ניסיון בנשים, אבל למי פה יש?"
ההתאחדות משקיעה כיום פי שלושה יותר ממה שהושקע בעבר בכדורגל הנשי, כ־3 מיליון שקלים לפי ההערכות, כשהנקודה המשמעותית ביותר הייתה הקמת אקדמיית הנערות לפני שמונה שנים. בנות האקדמיה (14־18) נהנות משמונה יחידות אימון בשבוע, לעומת שתיים במועדונים, וזוכות להכשרה ברמה גבוהה ביחס לנערות אחרות, אבל אז חוזרות ברובן לתנאים ירודים בליגה המקומית. ובסופו של דבר האקדמיה היא הקצפת ולא מוסד שמגדיל את הבסיס של הנערות.
בניגוד לנערים, הנערות מזנקות מהאקדמיה ישירות לבוגרות. הנבחרות עד גילי 17 ו־19 העפילו לשלבי העילית של מוקדמות היורו (שבוטלו בגלל הקורונה), מה שמראה על התקדמות, אבל הן צוברות ניסיון אפסי. בניגוד לנבחרות אחרות באירופה, השחקניות עד גיל 19 לא קיימו אף משחק הכנה בינלאומי, והסתפקו במשחקים נגד הנערים של מכבי חיפה או קדימה־צורן. נערות שמגיעות לנבחרת הבוגרת מקיימות בממוצע תשעה משחקי הכנה בינלאומיים בשנה, בעוד נערים ישראלים באותה קבוצת גיל עוברים לפחות 35 כאלה עד אז, פער אדיר.
מריאן עוואד (24) ממכבי עמק חפר, ששיחקה באקדמיה, מספרת: "אני ועוד כמה שחקניות היינו אמורות להיות חלק מהתקדמות הנבחרת, אבל כולנו עזבנו את הסגל בהרגשה שננטשנו. התנהלות ההתאחדות כלפינו בכל התחומים מאכזבת. כשהיחס מונע ממני להגשים את החלום, כשההתנהגות מונעת ממני להפוך למקצוענית, כשהבקשות שלנו כנבחרת לרוב נענות בסירוב – המשחק מסתיים בהפסד מראש".
המאמן בורשטיין, שסיים את תפקידו בנבחרת עם נעילת הקמפיין, מסביר: "היו הרבה צעירות נגד איטליה, נבחרת שהפסדנו לה בבית רק 3:2 – אבל צריכים לחשוב פה לטווח ארוך, וזה לא קורה". רגע, מה קרה לבכירות ולשחקניות כמו עוואד? מעדויות שקיבלנו עולה כי המצב החברתי בנבחרת בעייתי מאוד, וההחלטה של השחקניות נבעה בעיקר מהמתיחות בין בורשטיין לוותיקות בסגל. "היה פה ממש מרד, שחקניות לא רצו לבוא", מאשרים גורמים בהתאחדות. אותן שחקניות מובילות נוהגות לבקר בחריפות את התנהלות ההתאחדות, וגורמים בהתאחדות מחו: "יש מצב שזהבי ונאתכו יגיעו לכנסת או לבית המשפט, יפתחו על ההתאחדות ויישארו בנבחרת? יש פה ניצול ברור של כאוס אחד גדול".
זה רק חלק קטן מהקרב שמתנהל בין השחקניות להתאחדות. הנה דוגמה: אחרי המשחק מול דנמרק השחקניות התלוננו שחמש מהן נדבקו בקורונה כי חזרו לארץ בטיסה מסחרית דרך גרמניה. הן שוכנו במלונית אליה לא רצו להתפנות, והנהלת המקום התלוננה על התנהגות בעייתית מצידן. "יש פה התנהלות של להקה ולא של נבחרת", אמרו בכירים בנבחרת. "הן רוכבות על גל הפוליטיקלי קורקט, ועל הטרמפ הזה קופצים פוליטיקאים". מטעם ארגון "כדורגלניות עושות שינוי" נמסר: "מצער לשמוע שבהתאחדות משתמשים בכסות של תקינות פוליטית במקום להתייחס לתוכן הטענות, שלא זכו ליחס הראוי להן. נמשיך לעשות את מרב המאמצים כדי לייצג את המדינה בכבוד, אך הגיע הזמן שיתייחסו גם אלינו בכבוד. ומעבר לכך, הגיע הזמן שייתנו את כל הכלים המקצועיים לנבחרת הלאומית ולענף כולו. נראה שכרגע ההתאחדות שכחה את תפקידה".
גם קפטנית הנבחרת, קארין סנדל, שנחשבת לפנים של הענף בארץ, סופגת ביקורות. בנבחרת היה מי שהגדיר אותה כעסקנית בגלל הפעילות שלה כיו"ר ארגון השחקנים. סנדל: "אני לא רואה את עצמי כעסקנית אלא כאקטיביסטית, כאחת שרוצה ופועלת למען שינוי חברתי. ספורט וכדורגל זה בנפשי. מי שמכיר ומכירה אותי יודעים שאני עובדת הרבה מאוד שעות בהתנדבות כדי לייצר שינוי. כדורגל הנשים בארץ סובל מאפליה ממסדית ארוכת שנים. בנוסף, יש עדיין סטיגמות שמונעות מהרבה ילדות ונערות לשחק כדורגל".
אם נחזור לטענה על השוואת תנאי הטיסה לאלו של נבחרת הגברים, לפירנצה כבר יצאה הנבחרת בטיסה פרטית. חשוב לציין כי התנאים של השחקניות שופרו: תקציב נבחרת הנשים באגף הנבחרות גדל ל־4.4 מיליון שקלים, ובניגוד לשחקני נבחרת הגברים הן מקבלות תשלום על הגעה לאימונים.
סילבי ז'אן, הכדורגלנית הישראלית הבכירה בכל הזמנים, מסכמת: "ההתנהלות בענף בישראל חובבנית, בעיקר כי אין תוכניות לטווח ארוך עם הילדות. רוב ראשי הקבוצות הם עסקנים שחושבים איך לקבל כסף ולגזור קופון, ותו לא. הם לא חושבים על השחקניות, אלא רק על עצמם. הכאב הגדול שלי הוא שנבחרות לא חזקות במיוחד, כמו בוסניה, התקדמו כתוצאה מהשקעה של ההתאחדות המקומית, ואנחנו הולכים אחורה".
בסופו של דבר, כדורגל הנשים הוא בבואה של תרבות הספורט בישראל. למרות ההצלחה בשנים האחרונות של ספורטאיות אולימפיות, אין בישראל מסורת של ספורט נשי, והחברה עוד לא מקבלת אישה שבוחרת בזה.
"אנחנו חיים בתרבות מאוד סקסיסטית מבחינת השתתפות בספורט, משייכים ענפים למגדר לפי תפיסות חברתיות", מסבירה פסיכולוגית הספורט, ד"ר אור לוונטל. "למשל, ראגבי הוא גברי והתעמלות קרקע היא נשית. ההימנעות של ילדות מהשתתפות מבוססת על שלושה רכיבים של ההטיה הזאת: הורים לא מוכנים לחשוף את הילדים לסיטואציות מגדריות שעלולות לפגוע בהם, היצע נמוך של קבוצות כדורגל לבנות וביקורת על האישיות והמראה של מישהי שעוסקת בספורט 'גברי'. בחשבון של רווח והפסד, עדיף לילדות ולנערות לא להתמודד עם כל אלו".
פסיכולוגית הספורט, ד"ר דלית לב-ארי, מוסיפה: "לכדורגל הנשים הישראלי יש תדמית גברית בארץ, שלא בצדק. אנשים צעירים, מכל מגדר, עוד נטולי תפיסת עולם עצמאית מוגדרת. הם ניזונים מתקשורת, מרשתות חברתיות, מסמלי סטטוס, בונים את העולם ההישגי שלהם על פי מודלים ונורמות חברתיות, ולצערנו - אין בישראל של 2021 שום עידוד או הכוונה לנשים צעירות לעסוק בספורט קבוצתי תחרותי".
הדבר שונה במערב אירופה ובארה"ב, למשל, שם המרכיב הליברלי בחברה קידם את התפתחות הענף, עם הורים שמעודדים את הילדות להיות פעילות ספורטיבית. האמריקאים עברו תהליך שהוביל לכך שהענף מיוחס בקרב הקהל הרחב כנשי יותר מאשר גברי.
8 צפייה בגלריה
"הסטנדרטים פה הם הנמוכים ביותר בין ליגות הנשים הבכירות באירופה"
(צילום: מושיק אושרי, אס"א ת"א)
המנהלת המקצועית של הפועל ת"א מהארצית, מירב שמש, מצאה את הפערים דווקא אחרי שאימנה נערים: "עד אז, תמיד חשבתי שבנות מקבלות יחס דומה לבנים, אבל בחברה פה יש כדורגל ויש כדורגל נשים - לא ענף אמיתי. זה מתחיל בחשיבה שספורט נשים הוא נחות. זו תפיסה בתת-המודע שרבים לא מודעים לה, אבל דווקא הפסד 'מביך' כמו באיטליה הוא ההזדמנות שלנו לחשוף אותה, ודרך החשיפה הזו גם נשפר את המודעות".
אז איך דוחפים ילדות לכדורגל? ד"ר אורנית רמתי-דביר, ראשת תחום במרכז אקורד שבאוניברסיטה העברית, העוסק בפסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי: "צריך להתחיל בחשיבה על מה הילדות רואות סביבן. האם בנות מכירות נערות או נשים שמשחקות כדורגל? האם הן צופות בטלוויזיה בכדורגל נשים? נערות מתנהגות בדרך שהן מבינות כ'נשית'. התנועות בכדורגל, המראה, הבגדים - כל אלה נתפסים בעיני הרבה מאוד בנות כ'לא נשיים'. לכך מתווספות עמדות ההורים, שגם הן תוצר של חברה ותרבות. חשוב להגיד שיש מה לעשות. אפשר לשנות תפיסות ועמדות שיביאו לשינוי התנהגות".
אבל דרוש יותר מאדם אחד, גוף אחד, שירים את הכפפה. כדי שישראל תיישר קו עם העולם יש צורך בחריש עמוק שמתחיל מהנקודה הברורה, שמשום מה לא ברורה מספיק: מגיע לכדורגלניות יחס ראוי.
תגובות | ההתאחדות: "רואים חשיבות גדולה בכדורגל הנשי"
ההתאחדות לכדורגל: "אנו רואים חשיבות גדולה בכדורגל הנשי, ולכן ישנה השקעה מוגדלת משמעותית, עם בניית האקדמיה הראשונה לטובת כדורגל הנשים".
שמעון מימון: "ב-2018 מוניתי לתפקיד יו"ר ועדת הנשים והשקעתי את כל נשמתי. מיד הקמתי ועדה לבדיקת כדורגל הנשים עם כל נציגי הספורט. הסקנו מסקנות מיידיות ויצרנו רפורמה שעלתה 2 מיליון שקלים להתאחדות, ואני מודה ליו"ר ההתאחדות אורן חסון ולמנכ"ל רתם קמר. פניתי לבג"ץ נגד אפליית תקצוב כדורגל הנשים והוספנו תקציבים משמעותיים. השקעתי 200 שעות על מנת להכין את תוכנית המהפכה, העשרנו את קופות המועדונים וכתבנו לראשונה תקנון לטובת כדורגל הנשים, בקרה, מגרשים ראויים ושכר ראוי. במידה שיעשו את העבודה, בתוך שנתיים או שלוש נהיה על דרך המלך.
"גם החלטתי לשלב נשים בכדורגל - כל מנהלות הנבחרות הן נשים, וגם בצוותים המקצועיים של הנבחרות יהיו חמש נשים מבין שמונת המאמנים. החלטנו לצרף מאמנת לנבחרת הבוגרת, וגם נמנה שלוש עוזרות שהיו שחקניות עבר".
משרד התרבות והספורט: "המשרד העביר תקציב מוגדל לספורט הנשים על פי נתוני האגודות שנשלחו על ידי קבוצות הנשים. המשרד החליט כי בוועדת התמיכות הקרובה ימונה רואה חשבון חיצוני מטעם המשרד שיבדוק את הנתונים הללו ויערוך בקרה שתאפשר פיקוח מוסדר ונכון של התקציב המועבר לקבוצות. אנו רואים חשיבות עצומה בתקצוב ספורט הנשים, ונמשיך לפעול להגדלתו".
