בימים אלה מציינים בכל העולם 50 שנה למונדיאל הענק במקסיקו 1970, אולי הגדול בהיסטוריה, וכאן נזכרים בהופעה היחידה של ישראל במעמד. אבל זה לא אירוע הענק היחיד שחוגג עכשיו 50: במאי 1970 יוגוסלביה אירחה את אליפות העולם בכדורסל, ולטעמי היא הייתה הטובה והמפוארת אי־פעם. כן, עוד לפני ההצטרפות של שחקני ה־NBA.
אני רק נזכר בחמישיית הטורניר ועובר בי רעד של התרגשות. אולי לא כולכם תזהו את השמות, אבל כל אחד ענק: קרשימיר צ'וסיץ' (יוגוסלביה), סרגיי בלוב (ברה"מ), מודסטאס פאולאוסקאס (ברה"מ), אובירטאן פריירה מסיאל (ברזיל) וקני וושינגטון (ארה"ב). וכמובן, לא אשכח את מלך הסלים של האליפות, הדרום־קוריאני, שין דונג-פה, עם ממוצע של 32.6 נקודות למשחק!
האליפות הותירה בי זיכרונות מכל הסוגים. יהושע רוזין ז"ל, שהיה כבר אחרי אינספור שנות כדורסל, אמר לי במהלך המשחקים: "כבחור צעיר, לא יכולת לבחור לך אליפות טובה ומעניינת מזו. זה הכדורסל במיטבו". ראינו בפעולה את טל ברודי במדי ארה"ב, אחרי מפגש מרגש ב־4 בבוקר בלובי המלון בסראייבו, כשהגענו לשם שנינו ברכבת מבלגרד. רוזין, שהיה מאמנו במכבי ת"א כשעשה עלייה, לא היה מוכן לוותר על כך. למרות השעה הבלתי מקובלת, טל היה נרגש ומנימוס אמר למאמנו: "לא הערת אותי, ידעתי שתבוא".
יוגוסלביה, שעדיין הייתה מאוחדת באותם ימים, נחשבה כבר אז למעצמת כדורסל, מה שלא השתנה אחרי החלוקה למדינות: השחקנים שמיוצרים שם משתלבים ב־NBA ובקבוצות הגדולות באירופה, ואין כיום כמעט מדינת כדורסל שלא מחזרת אחרי שחקנים מסרביה, קרואטיה, סלובניה, מונטנגרו ואחרות. השחקנים הללו בולטים בערים הגדולות, ענקים חסונים של הרבה מעל 2 מטר, אתלטים מאוד, קלעים בחסד ורואי משחק מהמשובחים שיש.
לאורך כל שלב הגמר של האליפות, הפכה לובליאנה למסיבה אחת גדולה ששברה את כל השיאים, כשהנבחרת החזקה והראוותנית שהעמידה יוגוסלביה זכתה לראשונה בכתר עם המקום הראשון בבית הגמר – אחרי שספגה רק הפסד אחד בטורניר, וגם זה היה לברית המועצות במחזור האחרון אחרי שכבר הבטיחה את התואר. ה־64:66 של ברזיל על הסובייטים בפתיחת סיבוב הגמר עזר להם מאוד לסיים על חשבונם במקום השני המפתיע ולהשאיר לברית המועצות את מדליית הארד. הדבר הוביל אחרי האליפות לזעזוע ושינויים רבים בנבחרת האדירה ההיא.
טוב, אז זה בענייני כדורסל. בענייני מסיבות, חשוב לציין שהמארחים חתמו על הסכם חסות עם חברת משקאות חריפים גדולה, ובחדר האירוח של מרכז העיתונות הייתה חגיגת אלכוהול שהשתלבה כבר עם הקפה של הבוקר. לימים הסתבר כי אני, כנציג מדינה "עוינת" כביכול (יוגוסלביה הייתה אז בגוש המזרחי), הייתי קרוב להסתבך – אבל עיתונאי מקומי עימו התחברתי כשהגעתי ללובליאנה והחליף איתי אינפורמציה הציל אותי.
אז ככה: בוקר אחד ניגשה אליי מישהי כשחיוך רחב על פניה, והזמינה אותי להרים איתה כוסית. תוך כדי שיחה היא ניסתה להזמין אותי לארוחת ערב אצלה בדירה. העיתונאי היוגוסלבי שהבחין בכך והאזין לשיחה ניגש אליי אחרי שהבחורה עזבה ולחש לי באוזן: "היא מסוכנת, תיזהר ממנה כמו מאש". אמר ולא הוסיף. הקשבתי לעצתו, לא נפגשנו, ואז שכחתי מהסיפור וממנו. בערך 20 שנה לאחר מכן ניגש אליי אדם שלא זיהיתי באחת מאליפויות אירופה, ואמר: "מגיע לי שתזמין אותי לפחות לכוסית, אם לא לבקבוק מהודר. זוכר את אליפות העולם בלובליאנה? אני זה שהציל אותך. האישה ההיא הייתה סוכנת מסוכנת מטעם המדינה, שהפילה הרבה זרים. המקצוע שלה היה לפתות זרים ולנסות להוציא מהם מידע".
מזל. במקום שאחשוב על המפגש ההוא, לובליאנה תמיד תיזכר אצלי כמעצמת כדורסל – גם בזכות האליפות ההיא, וגם בזכות מה שסלובניה עשתה מאז קבלת העצמאות: הזכייה באליפות אירופה וגידולו של לוקה דונצ'יץ', שעשוי להיות הכדורסלן האירופי הגדול בכל הזמנים. זה לא מקרה שאחד כמוהו גדל שם.
