תסתכלו על התמונה הזו. תסתכלו טוב. זהו רגע השיא של הכדורגל האנגלי. אליפות עולם. על קרקע בריטית. מולדת הכדורגל בהיכל הכדורגל ועוד נגד היריב השנוא מהמזרח. תסתכלו על הפנים הללו. רבים מהם נולדו במהלך המלחמה שבה הוריהם הגנו על המולדת. תראו כמה גאווה, אושר, חברות, מצוינות אתלטית ואומץ יש בתמונה הזו. תסתכלו על התמונה הזו.
אנשים צעירים וחסונים שעושים את מה שהם אוהבים, צעירים ונאיבים מכדי לדעת מה שהאהבה הזו תגרום להם, ככל הנראה, כשיזדקנו. תסתכלו על התמונה הזו. לאט־לאט נתלשת ממנה המציאות ובקרוב היא תישאר רק זיכרון. ארבעה חלקים מהפאזל הזה כבר הלכו לעולמם אחרי שמחלת הדמנציה תקפה אותם בערוב ימיהם. השבוע נודע שחבר חמישי להרכב הזה חלה במחלה. השם הגדול מכולם.
אפילו הסגר השני שהוטל על אנגליה בעקבות מגפת הקורונה, בנוסף לבחירות הקריטיות מעבר לאוקיינוס, לא מנעו מעיתוני בריטניה למרוח את תמונתו של סר בובי צ'רלטון בעמוד הראשי של חלק מהם ובעמוד השער של אתר האינטרנט של כולם. צ'רלטון, אולי כוכב הכדורגל הבריטי הגדול בכל הזמנים ומי ששרד את אסון מינכן כשחקן מנצ'סטר יונייטד, חלה גם הוא בדמנציה. "עוד גיבור אחד מנבחרת 66', אולי הגדול מכולם, חלה בדמנציה", צייץ כוכב העבר גארי לינקר בטוויטר, "זה עושה אותי מאוד עצוב".
ההודעה על מחלתו של צ'רלטון הגיעה יומיים לאחר מותו של נובי סטיילס, חברו של צ'רלטון לסגל ב־1966, שסבל גם הוא מדמנציה. ביולי נפטר ג'קי צ'רלטון, אחיו של בובי שגם הוא שיחק באותה נבחרת, וגם לקה באחרית ימיו בדמנציה. שני שחקנים נוספים מאותה נבחרת, ריי ווילסון ומרטין פיטרס, נפטרו ב־2018 וב־2019 בהתאמה, שניהם אחרי שסבלו מדמנציה בימי זקנתם. ווילסון ופיטרס אובחנו כחולים בדמנציה כבר בשנות השישים לחייהם, ואילו בנו של סטיילס, ג'ון, אמר ב־2017 בראיון לשחקן העבר אלן שירר כי אין לו ספק שאביו סובל מדמנציה בגלל הנגיחות הרבות שלו בכדור כשחקן כדורגל מקצועני.
שכח שבכלל שיחק כדורגל
מחקר שנערך באוניברסיטת גלזגו גילה כי לשחקני כדורגל יש פי 3.5 סיכוי למות מדמנציה מאשר לאוכלוסייה הכללית. המחקר, שנערך ב־2019, לאחר מותו של ג'ף אסטל, שחקן ווסט ברומיץ' בעבר, קבע כי הוא סבל ממוות שנגרם כתוצאה מנזק מוחי שהגיע מאלפי מיני־טראומות למוח מנגיחות בכדור. המחקר השווה בין 7,676 מקרי מוות של כדורגלנים לבין אלה של 23,000 מקרב האוכלוסייה הכללית והגיע למסקנה המדהימה הזו לגבי הנזק המצטבר למוח הכדורגלנים. המחקר גם הראה הבדל ברור בפגיעה במוח בין שחקני השדה למי ששיחקו כשוערים ולכן לא השתמשו בראשם.
יש לציין שבבית הספר לרפואה באוניברסיטת בוסטון קיימת מחלקה שבה מתבצעים מחקרים על מוחות שחקני פוטבול אמריקאי. המחקרים גילו ללא שום צל של ספק את הקשר בין האלימות של הפוטבול, ההתנגשויות התכופות ומקרי איבוד ההכרה למחלת הניוון במוחם של השחקנים. בקרב שחקני הפוטבול מדובר במחלה שמתפרצת בגיל מוקדם יותר וגוררת תופעת חזקות יותר כמו אלימות, דיכאון וסיכוי גבוה לפגיעה עצמית. המקרה הידוע ביותר הוא של דייב דוארסון, שהתאבד ב־2011 בגיל 50 לאחר שסבל מדיכאון. בפתק שהשאיר כתב כי התאבד בירייה בחזה מפני שרצה שמוחו יישלח למכון באוניברסיטת בוסטון לבדיקה. בבדיקה התברר שהוא סובל מניוון מוחי, והמכון קישר את זה ישירות לקריירת הפוטבול.
אשתו של בובי צ'רלטון מסרה שהיא הוציאה את דבר מחלתו לעיתונות כדי שהציבור יהיה מודע לה ואולי כדי ששמו יתרום להכרה במחלה ובמאבק בה. סטיילס, שהיה חברו של צ'רלטון גם במדי מנצ'סטר יונייטד, נולד נמוך מאוד וחצי עיוור, בילדותו דרס אותו אוטובוס, והנאצים הפציצו ליד ביתו. הכדורגל היה דרך המפלט שלו. הוא היה קשר דפנסיבי שחילץ את הכדורים עבור הכוכבים קדימה. בצילומים אחרי הזכייה ב־1966 הוא נראה רוקד ריקוד משונה ומנשק את חברו לקבוצה. "הוא חלה בדמנציה בגיל 61", מסרה משפחתו אחרי מותו, "והוא לא זכר את הזכייה ואת מדליית הזהב שקיבל מהמלכה בוומבלי". אחרי מותו נכתב ב"דיילי מייל": "האם אנחנו הולכים לעשות משהו בקשר לדמנציה, או שנחכה עד שכל סגל הנבחרת של 1966 ימות?" אסטל, שהבקיע יותר גולים בראש מאשר ברגל, לא זכר באחרית ימיו שבכלל שיחק כדורגל.
"מחלה ששודדת את הכבוד"
אתמול התפרסמו בגרמניה ידיעות על כך שכוכב העבר גרד מולר, שחגג אתמול יום הולדת 75, נמצא על ערש דווי. הוא סובל מדמנציה ומאלצהיימר כבר מ־2015. מולר היה התמונה, הסיבה שבגללה המציאו את הכדורגל. הוא הבקיע גולים. הוא היה התכלית. בשש השנים האחרונות הוא חי בבית אבות דרומית למינכן. "הוא ישן לקראת הסוף שלו", אמרה אשתו אושי השבוע. "אני מקווה שהוא לא יכול לחשוב על הגורל שלו, על המחלה ששודדת אנשים מהכבוד האחרון שלהם".
"כשאתה בוחר בקריירה של כדורגלן, אתה מצפה שיהיו לך בעיות בריאותיות כשאתה פורש", אמר חלוץ העבר אלן שירר. "אתה מצפה לכאבים בברכיים, בגב, בקרסוליים, אבל מעולם לא חשבתי שהמוח שלי ייפגע כתוצאה מקריירת המשחק שלי". שירר, שטוען כי על כל גול שהבקיע בראשו היה צריך לנגוח אלף פעמים באימון, הודה לפני שלוש שנים שהוא סובל מבעיות של זיכרון מידרדר. "בהתחלה התעלמתי, אבל האמת היא שזה מפחיד. כדורגל הוא משחק קשוח, אנחנו צריכים להיזהר שהוא לא יהפוך למשחק המוות".
ההכרה בכך שיש קשר ישיר בין המשחק, בין הנגיחות בכדור לבין דמנציה, כבר הביאה לכמה מהלכים שבכוונתם להילחם בתופעה. במספר מדינות, ובהן ארה"ב וסקוטלנד, שחקנים עד גיל נערים אינם מורשים להשתמש בראשם במהלך אימונים, ויש ניסיון תמידי להביא למשקל מופחת של הכדור. אבל מה שהתאחדויות הכדורגל בכל הליגות צריכות לעשות הוא להשקיע כסף במחקרים נוספים כדי לבדוק האם יש קשר ישיר, מגובה בהוכחה מדעית, בין הנגיחות לבין דמנציה, פרקינסון (לפי המחקר לשחקני כדורגל יש סיכוי גדול פי שניים ללקות במחלה מאשר לאוכלוסייה הרגילה) או אלצהיימר (פי 4.5), ואולי עד אז לשלול את השימוש בנגיחה.
דרישה נוספת היא שבדיקות מיידיות (אחרי פגיעת ראש על המגרש) ומחקרים ינוהלו על ידי גופים שאינם שייכים למועדוני הכדורגל ולא להתאחדויות. אף אחד לא רוצה להמשיך לראות מקרים כמו זה של כריסטוף קראמר הגרמני, שבגמר המונדיאל מול ארגנטינה ב־2014 עמד על המגרש דקות ארוכות בלי לדעת איפה הוא נמצא לאחר שספג מכה בראשו. קראמר לא זוכר עד היום ששיחק בגמר.
ההיסטוריה של הכדורגל מסתכלת על עצמה, ולא יודעת מי היא.
