"אני נלחם כאדם חופשי": סעיד מולאי לאחר שזכה במדליה בגראנד סלאם ת"א
(צילום: באדיבות איגוד הג'ודו)
ספורטאי איראני על הפודיום בישראל, כאן במרכז תל אביב. היסטוריה. בסוף סעיד מולאי זכה רק בכסף, אבל התחושה הכללית היא שמבחינת כל הישראלים באולם ומול מסכי הטלוויזיה האיראני-מונגולי הוא הזוכה האמיתי בזהב. אחד משלנו, שקיבל תשואות אחרי כל ניצחון על אדמת ישראל.
חייבים להודות: יש משהו מחמם לב אבל גם קצת משונה בפסטיבל סעיד מולאי. אנחנו כל כך אוהבים לאהוב איראני שיוצא נגד המשטר של מדינתו, עד כדי כך שלרגעים זה מרגיש כמו ענף הספורט שכל כך חביב עלינו הישראלים: יציאה מפרופורציות. חיבוק דב מתאמץ ומזיע מדי שעוד עלול להפיל את מולאי באיפון מכאיב.
בל נטעה, מדובר במעמד חשוב, שיש בו סמליות נהדרת ואולי גם בעל משמעות עתידית בכל הנוגע לספורטאים איראנים שיפגשו ישראלים בתחרויות בינלאומיות, אבל האומץ והתעוזה המהפכנית הם כולם של מולאי, אנחנו רק שחקני משנה בקרב הגדול. זהו קרב על הזכות הבסיסית לחופש, למימוש הכישרון והפוטנציאל האישי-ספורטיבי, קרב מול פוליטיקאים צינים מלבי שנאה והתנגדות אקטיבית וכל כך טבעית להשאיר בידיהם הבלתי נקיות את ההחלטה נגד מי לעלות למזרן ונגד מי לא.
סעיד מולאי הוא זה שמקריב, הוא זה שסיכן את עתידו המקצועי, נאלץ לעקור ממקום הולדתו ובוודאי גם גרם ללא מעט דפיקות לב ודאגות אצל בני משפחתו. אנחנו הישראלים לא מסכנים דבר בחיבוק הפומבי הזה לג'ודוקא ממדינת אויב שהחליט לערוק ולייצג כיום את מונגוליה. במובן מסוים, אנחנו רק מרוויחים מכך. מעבר ליחסי הציבור המעולים והרעש התקשורתי הבינלאומי (שאין לוותר עליהם – חשוב להתאמץ ולהשתמש בכל אמצעי שישנו כדי לשבור את מחסום השנאה שמציבים פוליטיקאים בין העם הישראלי לעם האיראני), אנחנו, מבלי ששילמנו שום מחיר ממשי, מתבשמים בתחושת צדק אוניברסלי ומתמכרים לתחושה של תראו כמה אנחנו נאורים וליברלים.
כדי שהתחושה הזו תהיה אמיתית אנחנו צריכים לבחון את עצמנו מול ה'סעידים' וה'מולאים' שנמצאים פה קרוב, לא בגרמניה או מונגוליה, כאן לידנו, חמש דקות מכפר-סבא. לבחון איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם כדי לקרב אותם, לשבור את המחסומים והשנאה מולם ושאולי יום אחד הם יעמדו איתנו פה, ביחד על הפודיום. בשביל זה צריך אומץ אמיתי. אומץ מהסוג שמפגין סעיד מולאי.
