2020, לכי מפה. שימי את הכתר על הראש, קחי את דצמבר במתנה, קפלי אותו ותארזי אותו לתוך המזוודה המעוותת שלך, אנחנו מוותרים עליו בלב שלם, וטוסי מפה.
מראדונה הלך לעולמו, סיקור נרחב:
נכון, ישנן צרות גדולות יותר מאלו של אוהדי הספורט, העיתונאים או הספורטאים עצמם, אבל מאיזה זווית שלא תקחי את זה, בחייאת, 2020, קחי את שני האפסים העגולים היפים שמעטרים את השם שלך, שגילמו בתוכם הבטחה לחגיגה של פעם בעשור, שהתגלתה כאשליה, שקר, אחיזת עיניים של מלאך המוות. את דייגו לקחת לנו? את דייגו??
האמת? היינו צריכים לדעת. כבר מהרגע הראשון, גם אם זו הייתה רק קריצה נבזית, אם המתנה לכבוד השנה החדשה, ביום הראשון שלה, הגיעה בדמות מותו של האיש שהפך את ה-NBA למותג הנוצץ שאנחנו מכירים, הקומישנר האגדי דייויד סטרן, אז למה כבר אפשר לצפות.
אבל אנחנו מטומטמים, לא מבינים רמזים. אז ניסו לעזור לנו. ינואר עוד לא נגמר, וכבר קיבלנו גרסה מעוותת של תורת הכאוס. לא ידוע על שום פרפר שנפנף בכנפיו באיזה חור וחולל סופה בחור אחר בצד השני של הגלובוס, אבל בזמן שאי שם בסין עטלף עיוור כבר זמם לשנות את העולם דרך הקיבה של איש רעב עם סטנדרטים נמוכים בכל מה שנוגע למרק שלו, אז אי שם בקליפורניה טייס מסוק, בתנאי ראות שאולי רק העטלף ההוא יכול היה לנווט את דרכו החוצה מהם, ריסק את כלי הטיס שלו על צלע הר ושלח לעולם הבא עוד אייקון תרבות, ושוב מזן אגדת NBA, קובי בראיינט. כשהשמועות התחילו לטפטף זה נראה היה כל כך הרבה יותר מדי, כל כך גרנדיוזי, כל כך רועש ומגלומני, שאין שום סיכוי שזו האמת. וואלה - אמת. אש ותמרות עשן, וקובי מת בגיל 41.
ב-19 בפברואר, שוב העטלפים הרימו ראש: להקת העטלפים של ולנסיה נחתה במילאנו, כדי לפגוש שם את אטאלנטה שהגיעה יחד עם עשרות אלפי אוהדים מברגאמו מוכת הקורונה. 54 אלף איש, 3,000 מהם מספרד, הצטופפו ברכבות, בפאבים וביציעי סן סירו וככל הנראה האיצו את נדידת הנגיף ביבשת. המשחק הזה, אגב, נערך רק חמישה ימים אחרי שמישל נתנזון (פלאפל), אגדת שש בש ישראלית (והמנטור של יובל אשכנזי), הלך לעולמו כשהוא בן 52. וכש-2020 לקחה לנו את הבן אדם שידע להתעסק עם הקוביות יותר טוב מכל אחד אחר, זה כבר באמת היה אבוד.
ב-15 במרץ עוד דבר נפל, ומשחקי ליגת האלופות נעצרו באמצע שלב שמינית הגמר. וזה היה רק עוד נדבך בכדור השלג של עצירת רוב תחרויות הספורט הגדולות, שהודממו בזו אחר זו, חלקן לבלי שוב עד לעונה הבאה. מצאנו את עצמנו עכברי ליגה בלארוסית. ליגת האלופות עצמה חודשה רק באוגוסט, עם יציר הכלאיים של הפיינל 8 בליסבון, ואנחנו התחלנו להתרגל להגדרה מחודשת של מושג החגיגה: מי צריך קהל?
האולימפיאדה, למען השם, האולימפיאדה, נדחתה ל-2021. גם היורו החליף קידומת. היציעים ברוב אצטדיוני הכדורגל בעולם עדיין ריקים. בחלק מהמדינות מכניסים אוהדים על בסיס מפתח ריחוק חברתי כלשהו, אבל נראה שחיים נורמאליים לא יהיו על הכדור הזה בתקופה הקרובה. והכל, תמיד, תחת מעטה מסתורין, כמו הערפל ההוא שהרג את קובי, וכולנו סומים כעטלפים, או כטייס המסוק ההוא שלא ידע להבדיל בין שמיים וארץ, בין שקר לאמת, בין פאניקה מופרזת לאחריות חברתית קולקטיבית. ועכשיו - דייגו.
מהקורונה הוא חמק, אבל האיש שנולד להיות אגדה והמשיך לאורך כל חייו באותו קו אגדי, ששיחק כדורגל כמו מלאך, או שטן, או כמו "עפיפון קוסמי", מילותיו של השדר הארגנטינאי ויקטור הוגו מוראלס לאחר שמראדונה חילץ ממנו שירה קדושה בשידור חי עם השער השני נגד נגד אנגליה ב-1986. האיש שתמיד דיבר בטון קומי, אבל בדמו זרמה הטרגדיה המאיימת להתפוצץ ללא הרף, האיש שטיווח בעיתונאים ברובה אוויר אבל גם קם נגד השחיתויות בפיפ"א עוד לפני שמישהו העז לדבר עליהן בקול רם. האיש שאפשר לדבר בלי סוף על האפלה שהייתה שרויה בלבו, או שלבו היה שרוי בה, אבל טיפש מי שיעז לטעון שלא היה לו לב ענק. האיש הענק הקטן הזה, 1.66 מטר פלוס יד אלוהית ביום טוב בגבהים של מקסיקו, הלך לעולמו פחות מחודש אחרי שחגג יום הולדת 60. יהי זכרו מקור של השראה ומעיין בלתי נדלה של יצירתיות והליכה בכל דרך שאינה התלם. בדרך המלך, האחד והיחיד.
2020, קפלי את עצמך, קמטי את עצמך לכדור נייר והשליכי את עצמך לפח. וקחי את דצמבר איתך.
