כמו שאני נוהג לכתוב כאן לפעמים - אם לא הייתי חווה את המקרים האלה בעצמי, לא הייתי מאמין שזה קרה באמת. אני חייב לספר לכם השבוע סיפור בדרגת הזייה גבוהה מאוד, אבל אני מתחייב מדובר באמת לאמיתה. אם אתם זוכרים את הטור שלי עם המלצר היווני שכעס כשהזמנתי קפה טורקי – אז זה עוד כלום לעומת הדרינק שמחכה לכם.
המאמן האמריקאי דויל פאראק עשה את היכרותו עם הכדורסל הישראלי כבר ב־1972, כמאמן הנבחרת בטורניר הקדם־אולימפי באוגסבורג, גרמניה. לקראת עונת 1974/5 הוא מצא את עצמו בארץ כמאמן מכבי ת"א. השידוך לא היה מוצלח במיוחד: פאראק התקשה להתחבר לקבוצה ולאנשיה, התלונן על בעיות רפואיות ונאלץ לעזוב כבר בשלב מוקדם של העונה. התחליף שלו היה כפול: חיים שטרקמן קיבל את המינוי בליגה ובגביע, בעוד מאמן הנבחרת אברהם חמו קיבל אישור להדריך את הצהובים באירופה. פאראק נשכח במהרה, וראשי הקבוצה דיברו באותה תקופה בעיקר על הכישלון האירופי, הדחה בשלב חצי גמר גביע אירופה לאלופות.
אבל אני מעולם לא שכחתי אותו, בזכות מפגש אחד ביזרי שאי אפשר היה לחלום עליו. קבעתי איתו ראיון באחת המסעדות הנחשבות והיוקרתיות בת"א באותה תקופה, באזור הטיילת, שהתמחתה במאכלי אווזים וברווזים למיניהם. היא הייתה ה־מקום לאכול בו, נחשבה כאיכותית במיוחד, ורק בעלי אמצעים אכלו שם. הייתי זקוק לקבל אישור מיוחד מ"ידיעות אחרונות" כדי לערוך את הראיון במקום. וכן, זו גם הייתה מסעדה כשרה למהדרין.
המלצר ניגש לקבל מאיתנו את זה, ושאל מה נרצה לשתות כאפרטיף. משום מקום, פאראק שלף: "אני רוצה כוס חלב". לא רק שהוא לא בחר במשקה אלכוהולי כנהוג, אלא חלב?! ועוד במסעדה כשרה?! המלצר נעלב עד עמקי נשמתו ועזב את השולחן שלנו בזעם. הוא הזעיק את בעל המקום ואמר לו: "תטפל בהם, אני עם השולחן הזה גמרתי".
זה לא היה הסוף, כי פאראק המשיך להתעקש ולא הבין למה הוא לא יכול לקבל חלב. רק אחרי שהוסבר לו בסבלנות שבמסעדה לא מחזיקים בכלל חלב, הוא ויתר על הרעיון. מכך למדתי שראיונות רצוי לקיים אצלך במשרד.
