זה לא סיפור על ספורט. זה סיפור על תהילה, וכסף, ומה אתה עושה ברגע שאתה פוגש במזל, ועל לשחק נגד הסיכויים, ועל כס המלוכה ועל מאבקי הירושה, ועל היחיד בתוך הקבוצה, ומה נמצא מדרגה אחת מעל הגדול מכולם, וזקנה, ולהיות גבר מודרני, ואיך אתה מחזיק מעמד כשכבר עשרים שנה חבורה של 11 בריונים רוצה להוריד אותך כדי שיותר לא תקום. לעולם. זה סיפור על החלום האמריקאי, על שושלת. אבל זה בכל זאת סיפור מעולם הספורט, אז בואו נוריד קודם את הספורט מהשולחן.
בלילה שבין ראשון לשני, בסופרבול 55 בטמפה שבפלורידה, יתמודדו טמפה ביי באקנירס בראשות הקוורטרבק טום בריידי בן ה-43 נגד קנזס סיטי צ'יפס בכיכובו של פטריק מהומס בן ה-25. זה יהיה הסופרבול העשירי של בריידי והוא ינסה לזכות בטבעת שביעית. מספרים דמיוניים. מהומס הוא האלוף המכהן. הוא לא ינסה רק לשחזר את הזכייה, אלא לשים קץ לשלטון בן עשרים השנה של בריידי בליגה, ולהכריז: המלך הישן עוד חי, אבל הגיע הזמן למלך החדש. אבל איך הגענו לשלטון הזה של בריידי? ומה ניצחון על הטוען הצעיר לכתר יעשה למעמדו בעולם הספורט?
חלומות קליפורניה
נחזור אחורה לטום בריידי בן ה-18. ילד מקליפורניה, בן אחרון אחרי שלוש בנות. הוא יכול ללכת לאוניברסיטה 50 קילומטר מהבית, אבל בוחר במישיגן. הוא הקוורטרבק השביעי ברשימה. הנשמה שלו קופאת. הוא מדליק את החימום בבית למקסימום ולא מוריד. אף אחד לא מסוגל לבוא לבקר אותו. אבל מישיגן טובה לו.
בריידי בונה את עצמו. בחדר כושר ובעיקר בחדר הווידיאו. במשך שעות כל יום הוא בוחן את ההגנות, לומד באופן יסודי איך להיות הכי מאוזן, הכי בפוקוס, הכי מדויק מאית שניה לפני שהמגינים מפילים אותו. הוא מבין שהדבר הכי חשוב בפוטבול זה להיות מנהיג, לגרום לאחרים ללכת אחריך בעיניים עצומות, להבין מה זה אומר להיות דוגמה. הוא לא מקבל צ'אנס עד השנה השלישית שלו (כולל אליפות אחת), וברגע שהוא מקבל את הקבוצה מגיע לסגל הכוכב המקומי דרו הנסון, ילד בן 18 עם יד חזקה יותר, יותר אתלטי, ועם אבא שמתערב בכל צעד שלו. "זהו כישרון הקוורטרבק הכי גדול שאי פעם ראיתי", אומר מאמן מישיגן לויד קאר.
באחד המשחקים בריידי נקלע לפיגור גדול נגד סיריקיוז. 111,000 איש שורקים לו בוז ודורשים להחליפו בכישרון המקומי. האחיות של בריידי יושבות ביציע וממררות בבכי. בשנתיים הבאות הנסון ובריידי נלחמים זה בזה על התפקיד, אך לבסוף בריידי משתלט עליו. הסקאוטים ב-NFL שמים עליו עין, אבל הוא עדיין רזה ובלי שרירים, הוא מדויק אבל אין לו יד חזקה. הסיבה שדראפט של צעירים בני 22-20 הוא קזינו אחד גדול היא שאף אחד לא יכול ממש להעריך מה יש לילדים האלו בקופסה מעל לכתפיים.
198 שחקנים, כולל שישה קוורטרבקים, נבחרים לפני בריידי בדראפט 2000. הוא נבחר בסיבוב השישי מתוך שבעה. לא בדיוק מישהו שניבאו לו גדולות. ביל בליצ'יק, מאמן ניו אינגלנד פטריוטס, לוקח הימור עליו. כבר יש לו קוורטרבק מצוין בשם דרו בלדסו, ואין לו מה להפסיד. התחזית לבריידי הייתה שישרוד כמה שנים בליגה ואז יפרוש. זו תחזית שהתגשמה, לדרו הנסון.
מנחם שניאורסון של הקוורטרבקים
בריידי מגיע לבוסטון בימים שבהם אוהדי הספורט של העיר נסים על נפשם ונועלים את הדלת פעמיים בכל פעם שהם מרגישים תקווה. לארי בירד פרש מזמן, שני שחקנים של הסלטיקס מתים, קבוצת הבייסבול מקוללת ב"קללת הבמבינו" (בייב רות') וכבר יותר מ-80 שנה מחכה לאליפות. התקווה תמיד הופכת למכת אכזבה, ובכלל איזו תקווה אפשר לתלות בילד מקליפורניה, צנום ולא אתלטי, עם יד לא חזקה, שגדל בשמש?
כל אחד צריך בחיים את הרגע הזה של המזל. והמזל של הפטריוטס, של בליצ'יק, של בוסטון ושל בריידי הוא פציעה שכמעט הורגת את דרו בלדסו ב-2001. בריידי מקבל את המפתחות לקבוצה. החיבור שלו לבליצ'יק הוא מיידי, כמעט אלוהי. בריידי מגלם את בליצ'יק על המגרש. שניהם עובדים יותר מכל אחד אחר בליגה, שניהם מכירים את היריב על בוריו, לשניהם אין שום חיים חוץ מפוטבול.
כבר בשנה הראשונה שלו כשחקן פותח, בריידי מנצח את כל הסיכויים, כולל את סנט לואיס הפייבוריטית הברורה בסופרבול. הוא שובר את בצורת האליפויות של העיר, ופותח את הצנרת לאליפויות של שאר הקבוצות. בתוך מספר שנים הוא הופך מכמעט אנאלפאבית לשייקספיר. בריידי לוקח את טיפת המזל שקיבל וכולא אותה בחדר. המזל נהיה חלק מהאופי שלו.
לא רק שבריידי ובליצ'יק מתחילים שושלת, אלא שהם בונים את מה שנקרא "דרך הפטריוטס". הבעלים רוברט קראפט, שקנה את הקבוצה ב-1994 תמורת 170 מיליון דולר, רואה את הנכס שלו מכפיל את עצמו פי עשרים. ניו אינגלנד זוכה בעוד שתי אליפויות (2004, 2005). שחקנים מוכנים לוותר על כסף כדי לזכות באליפויות איתה. בריידי, עדיין מונע בדלק של "מי אמר שאני לא יכול לעשות את זה", מוותר על מיליונים בחוזה שלו, בזמנים שקוורטרבקים אחרים סוחטים את המועדונים שלהם עד הסוף, ומרוויח כל הקריירה שלו הרבה פחות מערך השוק שלו. "שישתמשו בכסף כדי להביא שחקנים טובים", הוא מסביר את ההחלטה שלו. בליצ'יק ממשיך להמר בדראפטים. הוא מחליף בחירות גבוהות בהרבה בחירות בסיבובים הנמוכים כדי לפזר את הסיכון בהשקעה שלו. בריידי מקבל כישרון מופחת, אבל הוא לא יכול להתלונן: ככה הוא הגיע לניו אינגלנד בעצמו.
האוהדים בבוסטון אוהבים אותו למרות שהוא גולדן בוי שמפרסם תחתונים של קלווין קליין. לפניו, הגיבורים תמיד שלהם היו ממעמד הפועלים. האוהדים היריבים שונאים ומעריכים אותו. "שיחקנו היום טוב", אומר אוהד ניו יורקי לתחנת רדיו אחרי משחק הפסד, "אבל טוב זה לא מספיק נגד המנחם שניאורסון של הקוורטרבקים".
אחרי האליפות של 2005 קורה משהו מוזר. יותר ויותר שחקנים כישרוניים מגיעים לקבוצה, בריידי מגלם את עצמו יותר כקוורטרבק, מראה את כל היכולות שלו כאינדיבידואל. אבל בכל תשע השנים הללו הקבוצה לא מצליחה להשיג אליפות. זה לא מונע ממנו להפוך לאחד האייקונים הגדולים בספורט ובתרבות האמריקאית: עם התספורת המושלמת שלו, גומות החן, השקע בסנטר והשיניים מהפוסטר של רופא השיניים, הוא יפה תואר בצורה יוצאת דופן, הוא נודע בדיאטה ובמשטר האימונים הפסיכי שלו, הוא אוכל רק בריא, מקנח בגלידת אבוקדו, נאבק בזקנה. ההגנה של ניו יורק? בריידי מנצח את הזמן. הוא נשאר צעיר לנצח. הוא מפרסם את המגפיים של "אגס". הוא המטרוסקסואל המושלם. הוא מרוויח פחות מאשתו.
שתי נשים הולכות ליד החומה הסינית. הן עוברות על פני בריידי, ואחת מהן מאבדת את זה מרוב התלהבות. "מי זה", שואלת אותה השנייה. "למה אני אמורה להכיר אותו". "זה הבעל של ג'יזל", עונה לה הראשונה.
כשמראים לך את הדלת
ב-2014, במשחק הרביעי של העונה בקנזס, בריידי משחק נורא ומסופסל. ג'ימי גארפולו מחליף אותו. העיתונים שואלים אם הסתיימה התקופה. בסוף העונה הוא כבר זוכה בסופרבול הרביעי שלו. ב-2017 בריידי זוכה בעוד אליפות, הפעם אחרי קאמבק מטורף נגד אטלנטה. הוא מחליף קידומת לגיל 40. ואז זוכה בעוד אליפות. בריידי תמיד אמר שהוא רוצה לשחק עד גיל 45, והיו מי שטענו שמדובר בדיבורים שנובעים מפגיעות הולכות וחוזרות בגזע המוח שלו. מדובר בתחזית מטורפת עבור שחקן פוטבול.
מאז שהחליף קידומת, בריידי השיג מספרים (20,766 יארדים, 142 טאצ'דאונים, MVP אחד ושלושה טיולים לסופרבול) שרק בזכותם היה נכנס להיכל התהילה. הוא מפסיד עוד סופרבול אחד, ואז מנצח בסופרבול שישי. ב-52.6 אחוז מהעונות שבהן פתח בהרכב הוא הגיע לסופרבול. מדובר באחוזים גבוהים יותר מאחוזי הקליעה של מייקל ג'ורדן מהשדה. חולני. ואת כל זה הוא משיג בליגה הכי תחרותית ושוויונית בספורט, עם חוקי תקרת שכר ושוק שחקנים חופשיים שמבטיחים כמעט לחלוטין שלא ייווצרו שושלות.
בעונה שעברה ניו אינגלנד הפסידה לטנסי בחצי הגמר האזורי. המסירה האחרונה במשחק היא של בריידי. היא נחטפת וטנסי משיגה עוד שבע נקודות. ניו אינגלנד צריכה לקבל החלטה: האם לתת לבריידי חוזה ארוך טווח, עם כל הכסף והבונוסים שמגיעים לו על כל הוויתורים שעשה בעבר עבור הקבוצה וגם לתת לו קצת יותר כישרון סביבו. אבל ניו אינגלנד ובליצ'יק הם מועדון ציני של השורה התחתונה. הם מעולם לא היססו לשחרר את מי שאיבד צעד או מי שלא התאים להם כלכלית. הם הראו לבריידי את הדלת ובעצם אמרו לו: לא נראה לנו שיש לך את זה יותר.
"הוא היה בטראנס מוחלט"
בגיל 43, טום בריידי עושה מה שפנסיונרים אמריקאים רבים עושים: הוא יורד לפלורידה. קצת שמש, קצת רילקס, קצת ערבי בינגו. תחנה אחת לפני הסוף. בריידי בוחר בטמפה ביי כי הוא מזהה שם כישרון ופוטנציאל, אבל מדובר בקבוצה בלי שום תרבות של ניצחונות, עם מאזן שלילי בעונה לפני כן, שלא ניצחה שום משחק פלייאוף מאז 2002, לא ראתה פלייאוף מאז 2007.
בריידי הופך למיסיונר. הוא לוקח את "דרך הפטריוטס" ומנחיל אותה למועדון אחר. "במשחק החמישי של העונה, בשיקגו, קיבלנו את ההארה", סיפר אחד משחקני הקבוצה. "היינו בפיגור כל המשחק ולא שיחקנו טוב, וטום פשוט היה בשיגעון. הוא לא צעק לנו לאן לרוץ, או את מי לחסום. הוא פשוט צעק לנו 'תעקבו אחריי', 'תלמדו ממני איך מנצחים'". לטמפה ביי היה סיכוי לחזור למשחק בשניות האחרונות, בריידי נכשל במסירה האחרונה, אבל נשאר על המגרש כי חשב שיש לו עוד ניסיון. "היינו על קווי המגרש והיינו בהלם רק מלהסתכל עליו", אומר אותו שחקן, "הוא היה בטראנס מוחלט, בטירוף של אמוציות. לא היה לו מושג מה קורה על המגרש, הוא היה עסוק רק בלשכנע אותנו להאמין בו, להבין שהוא היה שם והוא מכיר את הדרך. זה היה רגע השראה מהמם לכולנו. צריך להבין: פוטבול זה לא כדורסל. שחקן אחד לא יכול להשפיע, אלא אם לשחקן הזה יש יכולת לשנות תרבות שלמה של מועדון".
טמפה ביי לא מפסיקה לנצח. היא מפחיתה כמעט למינימום את מספר העבירות נגדה ואת איבודי הכדור. דרך הפטריוטס גורסת שאתה לא מנצח את עצמך. במקום ללכת למות בפלורידה, בריידי מגיע שוב לסופרבול בעזרת שלושה ניצחונות חוץ בפלייאוף, שניים מהם על קוורטרבקים אגדיים בזכות עצמם - דרו בריז וארון רוג'רס. בריידי מדבר פתאום על גיל 47 כעל גיל ריאלי בשבילו לשחק. ההישג שלו השנה מקביל לכך שמייקל ג'ורדן היה מסיים את הקריירה בשיקגו, הולך לוושינגטון ולוקח אותה לגמר. אנחנו יודעים בדיוק מה קרה שם. ואת כל זה השיג בריידי בעונת קורונה, בלי הכנה מתאימה, עם הגבלות רבות ובקבוצה חדשה, אחרי שכל הקריירה שיחק במועדון יחיד.
על הדרך הוא מפריד את עצמו מבליצ'יק. הוא לא רק מוכיח שעדיין יש לו את זה, אלא מוכיח שדרך הפטריוטס היא בעיקר הדרך של בריידי. בליצ'יק וניו אינגלנד מסיימים את העונה במאזן שלילי. בכל הקריירה שלו, בשנים שבהן בריידי לא משחק עבורו, לבליצ'יק יש מאזן שלילי של ניצחונות מול הפסדים. בריידי מגיע לסופרבול עשירי (לבא אחריו, ג'ון אלוויי, יש רק חמישה), בפרישה של עשרים שנה. זה בלתי נתפס, בטח בקריירה של פוטבול. רק בשביל הקונטקסט: כשבריידי זכה בסופרבול הראשון שלו, פטריק מהומס, היריב שלו ביום ראשון, היה בגן חובה.
הסיפור שלו כל כך מהמם שאמריקה מוכנה לסלוח לו על הכל. על כל פרשיות הרמאות עם ניו אינגלנד, על העובדה שנטש אישה וילד בקליפורניה, על החברות שלו עם דונלד טראמפ. הכל נסלח לו. הוא התקווה הלבנה המוסכמת האחרונה.
בגמר, כאמור, יתמודד מול האלופה קנזס סיטי ופטריק מהומס, הקוורטרבק הכי טוב בליגה ומי שנחשב לקורא התגר על המספרים של בריידי. "זה כמו שמייקל ג'ורדן המבוגר היה נפגש עם לברון ג'יימס הצעיר בגמר ה-NBA", כינה את המפגש פרשן הטלוויזיה והקוורטרבק לשעבר טוני רומו. הסיכויים נוטים קצת לטובתו של מהומס, אבל אם הקריירה של בריידי לימדה אותנו משהו, זה שאתה לא מהמר נגדו, בעיקר עכשיו, כשהוא משחק עם הכסף של הבית, והוא יושב בודד ובונה לו מפלסים באולימפוס של הספורט, במקומות שבהם מגלים מה נמצא מעבר לקומה של "הספורטאי הכי גדול בענפי ספורט קבוצתיים", במקומות שבהם אוכלים קליפות של קישואים כדי לשמור על הגוף ומסתתים אתגרים חדשים כדי להמשיך ולמצוא את מעיינות הנעורים.
מהומס יבוא ביום ראשון כדי לדרוש את מה שמגיע לו. הגיע הזמן, הוא יגיד לבריידי. הכיסא הזה שייך לדור שלי. לך. אבל טום בריידי לא משחק נגד מהומס. הוא משחק נגד ההיסטוריה, הוא רוצה להיות בן אלמוות.
