תחילת הדרך שלי בליברפול הייתה כמו סיפור אגדה, כי הגעתי לשם בנקודת שפל. האמת היא שזה היה שפל שבא אחרי שיא: בעונת 1988/89 הייתי מלך השערים של סטנדרד ליאז', שם שיחקתי עם שלום תקווה. אודינזה, שכבר הסכימה לשלם עליי מיליון דולר - סכום נכבד מאוד במונחים של השנים ההן - חזרה בה מהסיכום.
הכל על הזכייה המדהימה של ליברפול באליפות:
כשחזרתי לסטנדרד, כבר מונה מאמן חדש שלא נתן לי הזדמנויות ובינואר החליט לשחרר אותי. לא הצלחתי למצוא קבוצה אחרת שתעמוד בדרישות הכספיות של סטנדרד, שקיבלה תיאבון מההצעה של אודינזה. כשכבר כמעט התייאשתי, אחרי נדודים בין קבוצות שרצו אותי ולא יכלו לשלם, כולל לוטון האנגלית שהייתה אז בליגה העליונה (ועדיין לא נקראה אז הפרמייר ליג), פיני זהבי הציע אותי לדלגליש. המנג'ר חיפש שחקן משלים לסגל כשהקבוצה נקלעה לתקופה של הפסדים. מה ששכנע אותו לבחון אותי היה שמנג'ר לוטון, חבר סקוטי שלו, סיפר לו שרצה להחתים אותי אבל לא היה לו את התקציב לכך.
דלגליש התרשם ממני באימונים וליברפול החתימה אותי בהשאלה. ההתחלה לא הייתה חלקה, אבל אחרי שהקבוצה הודחה מהגביע בלי ששותפתי, הוא הודיע לי שעה לפני משחק חוץ נגד צ'רלטון שאני פותח בהרכב. כבשתי שלושער - אחד ברגל ימין, אחד בשמאל ואחד בראש - ואז הכל השתנה בשבילי. פתאום הייתי גיבור, מחלק חתימות למאות אוהדים מחוץ לאנפילד, מקבל כבוד מכוכבי הקבוצה שבכלל לא הכירו אותי קודם. זה לא עצר שם, כי הבקעתי שבעה שערים בשמונה משחקים עד סיום העונה והם היו מאוד משמעותיים בדרך חזרה למקום הראשון על חשבון אסטון וילה, ובסופו של דבר בזכייה באליפות. אף אחד לא חלם אז שהיא תהיה האחרונה למשך כל כך הרבה שנים.
אני כבר לא נמצא כל כך בקשר עם אנשים במועדון היום, מלבד קשר מקצועי בתחום הסקאוטינג מדי פעם (הצעתי פעם לרפא בניטס את סמואל אטו בסכום מצחיק, כשעוד היה ילד במאיורקה, והוא סירב). השנים עוברות ואנשים מתחלפים. הפעם האחרונה שביקרתי באנפילד הייתה לפני בערך עשר שנים כשהוזמנתי למשחק צדקה בקטרגל של ותיקי המועדון והגעתי עם המשפחה. לשמחתי גם לא יצא לי יותר מדי פעמים לשחק נגד ליברפול והאוהדים הנפלאים שלה. דבר אחד בטוח, ואפשר לראות אותו גם מרחוק: כל כך הרבה דברים השתנו בליברפול מאז ששיחקתי שם, אבל דבר אחד נשאר אותו הדבר: התשוקה של האנשים לכדורגל נשארה בדיוק אותו הדבר, זה עובר מדור לדור ומייחד את העיר הזו.
כניסת הזרים לליגה בלמה את ליברפול
כששואלים אותי על האליפות של ליברפול העונה, אני חושב שקודם כל צריך לענות על השאלה הכי מתבקשת: אין שום ספק שהקבוצה של ליברפול העונה טובה פי אלף מזו ששיחקתי בה באליפות הקודמת לפני 30 שנה.
גם אם אפשר לדבר על רמת כישרון דומה, בלתי אפשרי להשוות בין המהירות והכוח הפיזי של שתי הקבוצות. זה כמו לקחת שני צבאות עם טנקים ולהוסיף לאחד מהם חיל אוויר. בשנים שעברו מאז האליפות שהייתי שותף לה, הכדורגל כולו נעשה הרבה יותר אתלטי. בזמנו, המהירות הייתה היתרון היחסי שלי, וזה מה שאיפשר לי להשתלב ברמה הזאת.
די נדיר שאימפריה כמו ליברפול של שנות השמונים מפסיקה פתאום לקחת אליפויות למשך 30 שנה. אני חושב שהמקום שבו הקבוצה נתקעה היה הכניסה של הזרים לליגה. ארסנל של ארסן ונגר, למשל, עשתה את ההתאמות בצורה מצוינת ולכן שלטה במשך שנים בפרמייר-ליג.
מעניין להשוות בין המנג'רים של ליברפול באליפות הקודמת והעונה. מדובר בשני אנשים אינטליגנטיים מאוד. קני דלגליש נשען על מסורת שהייתה קיימת במשך עשרות שנים במועדון. שיטות האימון וסגנון המשחק אצלו היו דומים למה שהיה נהוג במועדון בעבר, כשהוא היה שחקן בקבוצה. יורגן קלופ הגיע מבחוץ והביא איתו רעיונות חדשים, אבל אני חושב שההבדל הכי גדול הוא בצוות הסקאוטינג שמקיף אותו. הסגל שנבנה הוא הנכון ביותר לקבוצה, וכשיש לך את השחקנים הטובים ביותר - זה מה שעושה את ההבדל.
