את סיפורן של 30 השנים שחלפו מאז האליפות הקודמת של ליברפול אפשר להציג מאינספור זוויות, אחת לכל אוהד ותיק של הקבוצה שחווה אותן על בשרו. האימפריה של שנות ה-70 וה-80, אולי המועדון הגדול ביותר בעולם בתקופה ההיא, הפכה את עורה מבלי להבין איך זה קרה לה, עד שאפילו היא ואוהדיה השתכנעו במה שהיה בעבר יכול להישאל רק כבדיחה מופרכת: "אני לוזרית?".
הכל על הזכייה המדהימה של ליברפול באליפות:
אבל נדמה שלא משנה באיזו זווית בוחרים, תחנת המוצא של השינוי האנרגטי הזה צריכה להיות דווקא לפני האליפות ההיא ב-1990, שמנקודת מבט ישראלית קיבלה את התואר האליפות של רוני רוזנטל. למעשה, בדיוק שנה לפניה.
המיתולוגיה של האובדן
ב-26 במאי 1989 ליברפול הגיעה מהמקום הראשון בטבלה למשחק ביתי מול השנייה ארסנל במחזור הסיום של העונה באנגליה. ליברפול הייתה יכולה אפילו להפסיד 1:0 ועדיין לזכות בתואר - וזו גם בדיוק הייתה התוצאה לזכות ארסנל, משער של אלן סמית בתחילת המחצית השנייה. כלומר, עד תוספת הזמן של המשחק. אבל אז הגיע מייקל תומאס, שחקן אפור בלי הרבה רגעי שיא אחרים לאורך הקריירה - אבל איזה שיא זה היה. הוא כבש את ה-0:2 של התותחנים, שקטע עבורם רצף של 18 שנה ללא אליפות, ובאופן הצמוד ביותר שיש: לשתי הקבוצות היו 76 נקודות בסיום העונה, לשתיהן היה הפרש שערים של פלוס 37, אבל ארסנל כבשה שמונה שערים יותר ולכן זכתה.
ליברפול אומנם זכתה מוקדם יותר באותה העונה בגביע, אבל טעם הזכייה ההוא היה מר. ההפסד במחזור הסיום היה המשך ספורטיבי של הטרגדיה הנוראה שפקדה את המועדון קצת יותר מחודש קודם לכן, בחצי גמר הגביע באצטדיון הילסבורו בשפילד מול נוטינגהאם פורסט, כש-94 מאוהדי הקבוצה (ובמניין הסופי 96) נמחצו למוות בשל שורת כשלים של כוח השיטור במקום. הכאב היה מפלח, גם בגלל העובדה שאוהדי הקבוצה הואשמו באסון על לא עוול בכפם, כאשר בעיר עצמה כולם ידעו, והרגישו, את האמת. הניצחון בגמר והזכייה במפעל היו בסך הכל עוד פלטפורמה להנצחת הנופלים.
שחקני ואנשי הצוות של ליברפול עברו בימים שאחרי האסון מהלוויה להלוויה ברחבי העיר, לפעמים כמה הלוויות ביום, לא פעם של אנשים שאותם הם הכירו אישית. רבים במועדון סחבו איתם מטענים רגשיים כבדים מאז ולא התאוששו במשך שנים ארוכות. אחד מהם, והמשמעותי ביותר לענייננו, הוא קני דלגליש.
אובדן האליפות של 1989, היה מיתולוגי בדרכו: מאז ועד היום, 31 שנים בקירוב, ואם ניקח בחשבון את העונה הנוכחית אז יחלפו גם 32 שנים - אף קבוצה לא איבדה את האליפות באנגליה כשהגיעה למחזור האחרון של העונה במקום הראשון. בכל עידן הפרמייר ליג זה לא קרה אפילו פעם אחת.
על המגרש, כאמור, ליברפול התאוששה כעבור עונה אחת והחזירה לעצמה את התואר עם הסיומת ההיא של רוזנטל (שבעה שערים בשמונה משחקים). אבל דלגליש, כוכב העבר של הקבוצה והמנג'ר באליפות האחרונה, הודיע במפתיע במהלך העונה שאחרי כי הוא עוזב את המועדון. לא ניתן אז הסבר ברור לעזיבה ורק כעבור שנים התברר שהסיבה הייתה תשישות נפשית שקשורה לטראומת אסון הילסבורו. סר קני פשוט לא יכול היה יותר להמשיך להתעסק בכדורגל כשסביבו מרחף זיכרם של רבים כל כך שאיבדו את חייהם בגלל אותו המשחק.
ליברפול פתחה את העונה ההיא עם שמונה ניצחונות רצופים ונראתה בדרך לעוד אליפות. לפני שהוא עזב היא הובילה את הטבלה בבטחה, אחרי שהוא עזב היא איבדה את הכיוון ובסופו של דבר את האליפות, שוב לארסנל.
11.7. לא תאריך, מילימטרים
פלאש-פורוורד לעונת 2018/19: עם סיום אחר, ליברפול יכולה הייתה לסגור במחזור הסיום של העונה מעגל פרטי: אחרי שכבר הובילה במהלך העונה ב-13 נקודות (עם משחק עודף) על פני מנצ'סטר סיטי, היא שוב איבדה את הדרך ולפינאלה של העונה היא התייצבה בפיגור של נקודה מאחורי החבורה של פפ גווארדיולה. ניצחון שלה על וולבס ומעידה של המוליכה מול ברייטון היה מבשר מהפך. זו הייתה עונה היסטורית של שתי הקבוצות מבחינת קצב צבירת הנקודות וכיבוש השערים. ברבות מטבלאות השיאים של כל הזמנים באנגליה, העונה של ליברפול שנייה רק לזו המקבילה של יריבתה.
באותו יום, במשך 21 דקות, מהיתרון של ליברפול על וולבס בדקה ה-17, דרך היתרון של ברייטון על סיטי ועד למהפך בדקה ה-38, ליברפול הייתה אלופה. אבל זהו. זה נגמר ב-1:4 קליל לאלופה ששמרה על תארה, על אף ה-0:2 של האדומים.
עבור רבים הרגע המכריע של העונה ההיא, וכנראה גם הסמלי ביותר במרוץ האליפות, התרחש בכלל במפגש הישיר בין השתיים באיתיחאד ב-3 בינואר. בלם סיטי ג'ון סטונס הרחיק כדור שטכנולוגיית קו השער קבעה כי 11.7 מילימטרים בלבד ממנו לא עברו את הקו, ומנעו מליברפול שער שהיה כנראה יכול לשנות את כל התמונה. 11.7 מילימטרים, קצת יותר מסנטימטר, הם דימוי די מוצלח לפער בין הקבוצות בעונה הקודמת. סיטי ניצחה 1:2 והמשיכה לזכות באליפות.
מחליק לנו או לא מחליק?
באפריל 2014, ליברפול הוליכה את הטבלה ושני מחזורים לסיום העונה הגיעה למשחק ביתי מול צ'לסי עם 11 ניצחונות רצופים, כולל אחד על סיטי עצמה באנפילד, שבועיים קודם לכן שנתן לה את הפסגה. בסיום הניצחון ההוא הקפטן הנרגש סטיבן ג'רארד, אסף את חבריו סביבו על המגרש. בעיניים הדומעות שלו אפשר היה לראות 24 שנים של המתנה וראת מרחק הנגיעה מרגע שעליו חלם לכל אורכן. הוא הטריף את החברים: "זה לא פאקינג מחליק לנו הפעם", צעק. "נוסעים לנוריץ' ומנצחים".
נסעו לנוריץ' ניצחו, חזרו הביתה למשחק מול צ'לסי, וג'רארד עצמו היה זה שהחליק. המעידה של אחד הווינרים הגדולים בהיסטוריה של הקבוצה, שעלתה בשער של דמבה בה על סף סיום המחצית, הובילה לניצחון של איש-הדווקא בגדול בתולדות הכדורגל העולמי, ז'וזה מוריניו - שבכלל לא היה לקבוצה שלו על מה לשחק. סיטי עלתה חזרה למקום הראשון ולא איבדה אותו.
מה שאוהד ותיק אחד זוכר
כשמבקשים מאוהד ליברפול ותיק כמו רון קשת שמלווה את הקבוצה מאז 1973 לספר על האכזבות הישנות שלו מהשנים שסמוכות לזכייה האחרונה, הוא מסרב: "יש לי זיכרון קצר לטראומות. אני מעיף את הדברים האלה", הוא אומר. אבל קשת מצביע דווקא על שברון לב אחד שלא קשור לליגה, אלא לליגה האירופית, כנקודת שפל שממנה דברים התחילו לעלות חזרה.
ב-2016, עונתו הראשונה של יורגן קלופ במועדון, ליברפול העפילה לגמר המפעל שהתקיים בבאזל. "אני משתדל לנסוע כל שנה פעמיים או שלוש למשחקים של ליברפול, ראיתי אותם עשרות פעמים, אבל את היום הזה אני לא אשכח", הוא מספר. "נחתי בבאזל וראיתי 70 אלף אדומים צובעים את העיר. האווירה הייתה כזו שרק אוהדי ליברפול יודעים לייצר והייתה תחושה שאנחנו בלתי מנוצחים. לאצטדיון עצמו נכנסו רק 25 אלף איש וכל השאר עודדו מבחוץ".
אנקדוטה מהכיכר שנצבעה אדם סוחפת את קשת. "היה איתי חבר בשם דודי מנוחין שהיו לו שני כרטיסים מיותרים. ראיתי באיזה סכומים אנשים קונים ברחוב כרטיס ואמרתי לו שימכור, אבל הוא סירב ואמר 'אני לא ספסר'. אני אמצא למי לתת. ברגע ההוא סובבנו את הראש וראינו אדם צעיר מוביל גבר נכה על כסא גלגלים. איכשהו התחלנו לדבר איתם ודודי שאל מה הם עושים שם. התברר שאלו אב ובנו שלא התראו המון שנים וניסו לחדש את הקשר דרך האהבה המשותפת שלהם לליברפול. הם נסעו בלי כרטיסים יחד לבאזל כדי לספוג את האווירה. דודי נתן להם את זוג הכרטיסים שהיה לו".
המתנה הנדיבה הזו, שמגלמת בתוכה את הרוח הפמיליארית של אוהדי ליברפול בכל העולם, זו שאליה קלופ התחבר באופן הרמוני כל כך, התבררה כעצובה למדי: "הלכנו אל האצטדיון בתחושה שאנחנו בתחילתו של עידן חדש ושאנחנו עושים את זה בדרך של ליברפול", מספר קשת. אלא שבמשחק עצמו התברר שלמושג "הדרך של ליברפול" עדיין הייתה משמעות אחרת. "הובלנו 0:1 והפסדנו 3:1. ההליכה ההמונית אחר כך מהאצטדיון הייתה העצובה ביותר שאני זוכר. התחיל לרדת גשם והייתה שתיקה איומה. אנשים נזרקו בתחנת הרכבת וישנו שם על הרצפה, זה נראה היה כמו סוכת אבלים ענקית".
אבל לסיפור הזה יש סיום שמח. קשת נהנה לספר איך בקיץ האחרון ליווה את שחקן העבר של ליברפול אלן קנדי שהגיע ארצה למשחק לזכרו של אבי כהן, ובמיוחד על הרגע שמתועד כאן בסרטון. "זה היה אחרי שאיבדנו את האליפות לסיטי. הוא הבטיח לי במפורש: 'העונה אנחנו זוכים באליפות'. דרשתי ממנו להגיד את זה למצלמה ואז הוא הוסיף: 'תזכרו איפה שמעתם את זה לראשונה'".
אמר וקיים. אלן קנדי מתחייב שליברפול תזכה באליפות
(צילום: פרטי)
אמר, וקיים. ברוכה השבה, האלופה ליברפול. התגעגענו.
בבוקר שאחרי הבטחת האליפות, קשת לא ידע את נפשו: ״אני מסתובב בסופר, אנשים אומרים לי ׳מזל טוב׳, במקום לענות אני מתחיל לבכות״.
