המטביל
אברם עושה לדייגו אמבטיה
לא מעט אנשים התיימרו לדבר על אלוף העולם שהלך לעולמו, ובוודאי כבר הספיק להתהפך בקברו. כמו למשל ח"כ גדעון סער, זוכרים? הוא לא בא לדבר על קורונה, מובטלים ותקציב, אלא לספר על דייגו ארמנדו מראדונה. למה? כי אביו עלה ארצה מארגנטינה. "יצא לך לראות אותו בלייב, על המגרש?" שאל המראיין. "האמת שלא", השיב הח"כ, והוסיף: "יש עכשיו סדרה שנקראת 'מראדונה במקסיקו'. בשביל לא לעשות ספוילר, אני לא אגיד איך זה נגמר". אחלה פרומו לנטפליקס.
בריאליטי, כולם כבר יודעים, הגיבור מת. סיבה מצוינת לשמוע את המומחה לבננות מפנמה השכנה (יחסית). "מעבר ליכולת הפנומאלית" (כך במקור) אמר שלמה שרף, והתבלבל קצת בין שמות על ערים וקבוצות, "הוא היה מאוד אהוד. אם הוא היה באיטליה, במילאן, למשל, עיר דרומית שדיברו עליהם רק על גניבות. במילאנו, בטורינו, ביובנטוס, דיברו שם על מכוניות, בנאפולי דיברו על גניבת מכוניות". זווית מאוד ייחודית, שיכול להביא רק מי שהיה בעברו לא רק מאמן כדורגל אלא גם סוחר רכב.
"הוא עשה איתם שתי אליפויות ואליפות אירופה ב-86", עידכן שרף (למרות שזה היה בכלל גביע אופ"א ב־89), ואז הגיע הספוילר שלו: "החיבורים שלו לפידל קסטרו, למשל, לצ'ה גווארה, הוא היה מחובר להרבה מאוד סמים". איזו שליטה בחומר!
אך מעל כולם הרשים בגילוייו על מראדונה החרטטן ומגלה הארצות, שהתראיין אצל עודד בן-עמי ודיבר כמובן על עצמו. וכך סיפר אברם גרנט: "לפני כעשר שנים הייתה לי פגישה עם שני ארגנטינאים מאוד מאוד מוכרים בארגנטינה. מאוד! אנשים מכובדים, מה שנקרא, איכותיים והכל. ואז הוא נכנס לבית החולים בגלל הסיפור עם הקוקאין, ואמרתי להם: 'הוא מביך אתכם'. האנשים האלה, באמת אנשים רציניים, אמרו לי: 'אדם שהביא לנו כל כך הרבה שמחה וכבוד אותנו לא מביך'". ברור, ואיזה מזל שאחד משלנו נפגש עם ארגנטינאים מוכרים, מכובדים, איכותיים, רציניים וחסרי שם.
"באיטליה הוא לקח שתי אליפויות, ואני זכיתי להיות במשחק האחרון שלו שהיה המשחק המכריע, וזה היה מדהים", המשיך גרנט. מי הייתה היריבה, כמה נגמר, ומה היה מדהים? לא משנה. העיקר שאברם היה שם. אגב, משחק האליפות של נאפולי התקיים ב־29 באפריל 1990 ב־12 בצהריים. גרנט היה אז מאמן הפועל פ"ת, ויום קודם היה לו משחק נגד בית"ר ת"א באורווה.
"אני יכול לספר לך אפילו סיפור שסיפר לי אחד השחקנים, קארקה, כשהם שיחקו משחק אחרון או לפני אחרון של אליפות", המשיך ההוא שמדבר עם המון אנשים מוכרים. "ביום שישי הם ראו שניים, כנראה דומים לדון קורליאונה, נכנסים למלון - והם הבינו מה קורה. ואז הוא הגיע למשחק, והיה מתחת לכל ביקורת. הם תפסו אותו בהפסקה, זרקו אותו לאמבטיית קרח, הוא קילל אותם, זרקו אותו בכוח לאמבטיית קרח, הוא התעורר, ניצחו 1:2, הוא הבקיע שני גולים. זה מראדונה"... איזה סיפור! עם מאפיה, אמבטיה, קארקה ואולי גם קראק.
ועכשיו קצת עובדות: במשחק סיום העונה של מראדונה וקארקה (0:1 על לאציו) הארגנטינאי לא כבש. במחזור שלפני האחרון (2:4 על בולוניה) הוא הבקיע שער אחד, בדקה ה-9. אבל כל יתר הפרטים שגרנט התיר לפרסום (על פי מקורות זרים), עם הקרח, החברים לקבוצה שנאלצו להפעיל כוח, הקללות של דייגו והקאמבק המטורף, נשמעים הגיוניים לחלוטין. ובכל זאת, כשמדברים על סמים וסיפורים הזויים, כבר לא היה עדיף להזמין לאולפן נרקומן?
הבדיה
התינוקות של עודד, ושל רלף
אחרי שכולם גמרו את ההלל על העפלת נבחרת הכדורסל לאליפות אירופה, הגיע הזמן לחזור למציאות: טורניר המוקדמות הוא בדיחה, ולא רק בגלל שיש קורונה ואין קהל. שלוש עולות מתוך ארבע נבחרות זה מצחיק. מה עוד שאחת מהן היא רומניה, שלמרות ההפסד ב-50 הפרש להרכב הרביעי של ספרד, קשה לומר שראתה כוכבים.
כדי להאדיר את ה"הישג", נוהגים אנשי הכדורסל לערוך השוואות עם נבחרת הכדורגל הכושלת. בהקשר הנוכחי, זו שטות גמורה. בכדורגל, כשהנבחרות משחקות, כל הליגות הרלוונטיות מושבתות. אפילו מפעל מוזר כמו ליגת האומות לא ישוחק לעולם במקביל למחזור בצ'מפיונס או בליגה האירופית. בכדורסל, שני המפעלים משוחקים בו-זמנית, והשחקנים המובילים ביורוליג לא סופרים את הנבחרת.
אבל שיא ההיסחפות מגיע בדיבורים של המאמן הלאומי ולהקת חצרניו על "הסגל הצעיר", מה שהופך את הפסטיבל המטורלל לפסטיגל.
"זה הניצחון הכי גדול שלי כמאמן נבחרת", אמר עודד קטש אחרי המשחק מול חבורת ספרדים אלמונית, ממנה נעדרו שחקני ריאל מדריד, ברצלונה ובאסקוניה, שלא לדבר על שלל כוכביה ב־NBA. ואז הוא עבר לבלוף הגדול: "לנבחרת צעירה כמו שלנו זה הישג אדיר", ושב והזכיר את "הצעירים" כמה פעמים. תופעה שחזרה על עצמה אחרי הניצחון על נבחרת פולנית פלונית. בראיון שאחרי, השתמש קטש לא פחות משש פעמים בתוך שתי דקות במילה "צעירים". מה שמעלה את השאלה: איזה צעירים, לעזאזל?
ים מדר הוא הצעיר בסגל, בן 19, שמשחק כבר שנתיים בליגת העל ונבחר בדראפט של הליגה הטובה בעולם. מה עשה שם בן גילו לוקה דונצ'יץ', כולם יודעים, וגם לאן לקח את ריאל מדריד בגיל 17. ממוצע הגיל בנבחרת של קטש הוא 26 וחצי, והיא כולה ניצחה במוקדמות.
ב-1979 רשמה נבחרת הכדורסל שלנו את ההישג הגדול בתולדותיה: סגנות אליפות אירופה, אחרי ניצחונות באמת מדהימים על אריות היבשת, עם הרכבים עמוסים בענקי כדורסל מפורסמים. הכוכב שלנו, מיקי ברקוביץ', היה בן 25, והגיל הממוצע של שחקני הסגל - 25 וחצי, כלומר יותר צעירים מהתינוקות של קטש. והם ניצחו את יוגוסלביה עמוסת הכוכבים, והיו סגני אלופי אירופה.
המאמן היה רלף קליין ז"ל, שלא הזכיר בשום ראיון את המילה צעירים. והאמת? גם התקשורת הייתה אז הרבה יותר בוגרת.
המביך
דובר עיריית מכבי חיפה
בשבוע שעבר נכתב כאן על מיזם שנקרא "MADE IN HAIFA", ובמסגרתו מוצגים בכל משחק על מסכי הלד באצטדיון העירוני ארבעה פורטרטים מאוירים, של שחקנים שגדלו במועדוני העיר. זה לא מפריע לאיגנורנטים המוניציפליים לספח לעירם את זאהי ארמלי שגדל בשפרעם, לתת עדיפות מוזרה למכבי, ולהיות דו-פרצופיים. בדרבי החיפאי, ואפילו במשחק שבו אירחה הפועל את בני־יהודה, הוצגו ביציע שלוש דמויות מהצד הירוק ורק אחת מהאדום. השבוע, כשמכבי אירחה את בית"ר ירושלים, היו ארבעה נציגים שלה בלבד. כאילו אוהדי הפועל לא משלמים ארנונה.
שלום אלירן טל, אתה דובר עיריית חיפה או עיריית מכבי חיפה?
"במשחק האחרון הייתה בקשה של אחת המשפחות, ואז נוצר מצב שאין מספיק לדים".
אז הוצאתם דווקא את הפורטרט של רובי שפירא ז"ל, והשארתם ארבעה ממכבי?
"בגלל שזה היה משחק בית של מכבי".
אבל במשחקי בית של הפועל היו שלושה ממכבי ואחד מהפועל.
"אנחנו נותנים את הכבוד לשני המועדונים".
איפה נולד ארמלי?
"המטרה היא לא לבדוק איפה כל אחד גר, אלא מי צמח במועדונים של חיפה".
באיזה גיל זאהי הגיע למכבי חיפה?
"אני חושב 16־17".
לא בדיוק. 25.
"לא משנה. צריך לתת נציגות למגזר הערבי".
עד כאן הסבריו המגוחכים של החפיפניק מהעירייה, שידוע כאוהד של מכבי חיפה, אבל אין לו מושג ירוק.
מילה זו מילה
"הליונל מסי האמיתי, עוד לפני שהאוהדים של ברצלונה ראו את הפרעוש". מגיש החדשות אלי אילדיס מספיד את מראדונה, עוד לפני שיד האלוהים זיפזפה לערוץ אחר.
