בשנת 1992 עבר הכדורגל הישראלי לאירופה בשל החרמות והבעיות באסיה ומיצוי הפתרון של משחקים באוקיאניה. הייתה אז תקווה גדולה שהמעבר יוביל אותנו לרמות חדשות וישדרג את הכדורגל שלנו. כמעט 30 שנה אחרי, מה קרה בעצם? מה מצבנו?
מבחינת שיטות אימון, מקצוענות, שילוב זרים, חלקם איכותיים, חל שינוי משמעותי לטובה. יתרה מזאת, שחקנים רבים יצאו לאורך השנים לשחק באירופה, חלקם בליגות טובות וראויות וחלקם אפילו הצליחו ומצליחים יפה. גם מאמנים מאירופה נחתו כאן והביאו מהיבשת שלהם ידע ואלמנטים של קדמה והצלחה. אפילו תחום האימון בעולם הילדים והנוער השתפר, ודאי בקבוצות המובילות.
עדיין, אם נצא מתוך הביצה המקומית ונפליג לעולם, הלכנו לאחור. בשנות השבעים היינו בטופ של אסיה. היום ספק אם ננצח את הנבחרות המובילות שם. גם באירופה אנחנו מדשדשים שנים ארוכות בין הדרג השלישי לרביעי והפערים גדלים. אם כך איך אפשר להסביר את הפער בין ההתמקצעות לבין הנסיגה?
הכישלון האמיתי יושב בכלל במקום אחר. הוא יושב ב"ישראליות העכשווית" שהשתלטה יותר ויותר על חיינו כעם. דור הורינו היה קשוח יותר, עמיד יותר ומפונק פחות. רוב העם חי בצנעה והסולידריות החברתית הייתה חזקה יותר. הייתה משמעות ונאמנות לחברה הקרובה בה חיית וכבוד לכלל. עם התחזקות הקפיטליזם והאינדיבידואליזם, בישראל, בניגוד לאירופה, לקחנו את זה לקצה. היום השאיפה של אנשים היא להתבלט, להרוויח יותר מהאחרים ו"לעשות לביתך", כאשר הקהילה מסביב חשובה פחות.
הכדורגל הוא השתקפות בקטנה של מה שקורה לנו בכלל בחברה הישראלית. המשחק היום הוא אישי הרבה יותר. עדיין כמובן שהקבוצה בנויה מ-11 שחקנים, אך הדגש הוא להתבלט מעל השאר, להרוויח יותר ולהצליח כבודד. אין נאמנות וסנטימנטים - מציעים יותר כסף בקבוצה מתחרה והמעבר טריוויאלי. אין גם כבוד לשחקן שאיתך או לשחקן בקבוצה היריבה, שכן הם משחקים "על חשבון" ההצלחה שלך.
ויש עוד משהו מאוד ישראלי: הרצון להצליח מהר, ואם אפשר, בלי להתאמץ. "לעשות מכה". כך זה גם בכדורגל שלנו. שחקנים רוצים להצליח מהר ולא רוצים להתאמץ. על המגרש זה בא לידי ביטוי במשחק איטי ובעבירות אין סופיות. למה לרוץ? נכשיל את היריב וזהו. בהיעדר כבוד ליריב, גם נעמיד פנים שהוכשלנו בגסות כדי לגרום לו להיות מוצהב/מורחק.
כדורגל הוא משחק נפלא. הוא גם כלי חברתי-קהילתי נהדר בידיים הנכונות. התאחדות עם שאר רוח יכולה להוביל מהלכים עמוקים ורציניים בהם מודגשים הכבוד למשחק, לקבוצה שלך, לחבריך לקבוצה, לקבוצות היריב ולשחקניהן. חיבור של תוכן כזה עם מקצוענות נטו, יובילו את הכדורגל שלנו לגבהים חדשים. משם גם תוקרן ההצלחה על מקומות אחרים בחברה הישראלית
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
