בפברואר האחרון יוסטון עשתה טרייד מפתיע שבישר על מעבר לשיטת משחק קיצונית וחסרת תקדים בליגה. היא ויתרה על קלינט קאפלה, אחד הגבוהים המודרניים והאיכותיים ביותר בליגה, בתמורה לרוברט קובינגטון. המהלך הזה נועד להיות השלב הסופי בניסוי של דריל מורי, והוביל את הקבוצה לשחק 48 דקות עם חמישה קלעי שלשות וללא סנטר. לאחר הטרייד, הרוטציה המלאה של יוסטון כללה רק שחקנים שגובהם 2.02 או פחות, כשלאורך כל המשחק 5 שחקני ההתקפה עמדו מחוץ לקשת וריווחו את ההגנה.
דרך המשחק המעניינת הזאת, שזכתה לכינוי "מיקרו בול", הובילה לוויכוחים גדולים בין חובבי כדורסל, כשחלקם חשבו שמדובר בגימיק שיחלוף במהרה, ואחרים חשבו שזוהי בשורה על עידן חדש, ושהרוקטס מספקים לנו הצצה אל עתיד הליגה.
ועכשיו, כשיוסטון התקשתה ביותר בסיבוב הראשון, והודחה בקלות בידי הלייקרס בסיבוב השני, עולה השאלה - האם מורי הלך צעד אחד רחוק מדי? בכתבה זו, ננסה להסביר למה הרוקטס נכשלו, ולמה השיטה שלהם היא בהחלט השיטה המנצחת, אבל דורשת מספר התאמות.
קליעה: כשמשחקים בשיטה שמסתמכת באופן כמעט מוחלט על זריקות לשלוש, אין ספק שסגל הקבוצה צריך להיות מורכב מקלעים איכותיים, אך הרוטציה של יוסטון מורכבת כמעט ורק מקלעים בינוניים ומטה.
במהלך הפלייאוף, יוסטון זרקה 46.8 זריקות לשלוש (54% מכלל הזריקות שלה, מקום ראשון בליגה בפער גדול), ומתוכן קלעה 36.2%. אמנם מדובר בעלייה לעומת העונה הסדירה ובאחוז גבוה יחסית, אך הבועה הביאה איתה עלייה גדולה באחוזים משלוש, ובפלייאוף הנוכחי הנתון הזה נמוך במעט מממוצע הליגה (36.5%). בנוסף, יוסטון זרקה 16 שלשות למשחק שהוגדרו כפנויות (כשהשומר הקרוב ביותר נמצא בין 4־6 פיט מהשחקן שזורק), וקלעה רק 32% מהן, מה שמעמיד אותה בתחתית הליגה.
מבט מהיר על שחקני הרוטציה מראה כי בתור קבוצה שמסתמכת באופן כל כך משמעותי על קליעה לשלוש, הסגל שלה מורכב מקלעים בינוניים ומטה. בעונה הסדירה, בכל הסגל של הרוקטס, בן מקלמור היה השחקן היחיד שקלע מעל ממוצע הליגה.
בפלייאוף, הנתון השתפר במעט, כאשר קובינגטון (50%), ג‘ף גרין (42%) וטאקר (37%) עברו את ממוצע הליגה, אך כל שאר השחקנים רשמו ירידה באחוזים בהשוואה לעונה הסדירה. בקיצור, באופן פשוט ביותר, בשביל להצליח בשיטה המיקרו בול, צריך קלעי שלשות ברמה גבוהה יותר.
הגנה על הצבע: אחד החששות הגדולים מהוויתור על קאפלה, היה המחסור בנוכחות בצבע, ובעיקר בהגנה על הטבעת ובריבאונד הגנה. למזלה של יוסטון, יש לה את שני שחקני הכנף המושלמים למשימה- קובינגטון וטאקר. בעונה הסדירה, קובינגטון רשם יותר משתי חסימות למשחק, והשניים רשמו אחוזי הצלחה כמעט זהים לקאפלה בהגנה בצבע (סביב 61% לשלושתם). בפלייאוף, הרוקטס התקשו יותר, והיריבות קלעו מולם 64% מהזריקות בצבע ( מקום 5 מהסוף, כשממוצע הליגה הוא 60%).
בעניין הריבאונד, למרות קושי בעונה הסדירה, בפלייאוף הרוקטס היו קרובים לממוצע הליגה בריבאונד הגנה עם 73% מהריבאונדים ההגנתיים. לשם השוואה, הם היו טובים בהרבה מפורטלנד, ששיחקה עם הרכבים גבוהים מול הלייקרס ובכל זאת הייתה אחרונה בליגה עם 70%.
אמנם הרוקטס לא הרשימו בנתוני הגנת הפנים והריבאונד, אך לדעתי קשה להגיד שהם איכזבו. הציפייה מקבוצה כל כך נמוכה הייתה שהיא תהיה אחרונה בליגה במדדים אלה, אבל היא הצליחה לרשום נתונים סבירים בהחלט, שנותנים לשיטה שלה תקווה גדולה להמשך.
תפקוד הכוכבים: אחד הסיפורים הגדולים בתקופה שלאחר הטרייד היה השיפור הגדול של ווסטברוק. רבים התלהבו מהאפשרויות הרבות שנפתחו בשבילו ובשביל הארדן בהרכב שכל כך מרווח את המגרש עבורם. בעונה הסדירה, ווסטברוק רשם שיא קריירה של 47% מהשדה (כולל 54% מאז הטרייד), בעוד הארדן רשם מספרים דומים לתקופה שלפני הטרייד. בפלייאוף, רבים יגידו שצמד הכוכבים איכזב, אך הארדן רשם את הפלייאוף היעיל ביותר שלו מבחינת קליעה ואיבודים מאז שהצטרף ליוסטון. למרות ירידה באחוזים ל־3, הארדן קלע את זריקותיו ל־2 ב60% (לעומת 48% בפלייאוף הקודם), וסך הכל ב47% מהשדה.
לעומתו, ווסטברוק רשם פלייאוף מאכזב ביותר (רק 4.6 אסיסטים ו53% מהקו) אחרי שחזר מפציעה, אך עדיין בהשוואה לשנים קודמות, קלע באחוזים הגבוהים ביותר שלו מהשדה ומהצבע מאז עונותיו הראשונות בליגה. בקיצור, הכוכבים התמודדו עם קשיים רבים, שאינם קשורים לשיטה החדשה, אך נראה שסגנון המשחק כן סייע להם להתגבר על חלק מהמכשולים, והעובדה שהצבע היה פתוח, עזרה להם לקלוע בשיאי קריירה ל־2. התאמת היריבות לסגנון המשחק: הנקודה האחרונה והחשובה ביותר היא העובדה שהשיטה של יוסטון הכריחה את היריבות לבצע התאמות משמעותיות ביותר ולזנוח שחקני רוטציה משמעותיים. בסדרה מול אוקלהומה היא הפכה את סטיבן אדאמס לעול גדול על הקבוצה (מינוס 12 ל־100 פוזשנים בדקות שלו, לעומת מינוס 0.1 בדקות בלעדיו), ומול הלייקרס גרמה לפרנק ווגל לוותר על הגבוהים שלו לחלוטין כבר מאמצע המשחק השני בסדרה. אמנם הרוקטס התקשו בשתי הסדרות, אבל העובדה שהשיטה שלהם מכריחה את היריבות לוותר על שחקני רוטציה איכותיים רק בשביל להתאים את עצמן לשיטה של יוסטון, היא יתרון גדול.
יוסטון בנויה לשחק רק בדרך אחת, אבל כשכל היריבות נכנעות לשיטה שלה, היא לא נדרשת לבצע אף התאמה. בשנים האחרונות, שוב ושוב רואים קבוצות משחקות בהרכבים נמוכים ברגעים המכריעים, ועם השחקנים הנכונים אין סיבה שקבוצה שמשחקת ככה לאורך כל העונה לא תהיה מוכנה ומותאמת יותר לשיטה מנצחת זו.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
