בגילי המופלג (42) אני אוהד כדורגל מעל שלושים שנה, מילדותי בנתניה ואהבה אדירה לאחים שמעון ויגאל מנחם, ועד הערצה לאיציק זוהר ולתרגילים של אבי נימני ברחבה. הייתי ב-0:5 על אוסטריה וגם בתבוסה 5:0 לדנמרק, ומאז אני קורא על אלפי ניסיונות ורעיונות לשיפור הכדורגל הישראלי, איך לצמצם פערים.
הביאו מאמן זר מאמן מקומי, מנהל נבחרות ומה לא? דיברו על הכושר הירוד של השחקנים ועל זה שהם רוצים להיות כוכבים ולא עובדים קשה, השקיעו מיליונים על מיליונים והנבחרת לא ממש מתקדמת. אבל יש תקווה: יש לנו דור צעיר מדהים- שון וייסמן, מונס דאבור, מנור סלומון ועוד. ומה ההבדל ביניהם לדור הקודם? הם רואים את מסי ורונאלדו כל שבוע ושומעים אותם מדברים על העבודה קשה שצריך לתת כדי להישאר בטופ.
כיום, כל ילד שאוהב כדורגל יודע שצריך לעבוד קשה-קשה-קשה ועוד פעם קשה. אף אחד לא רוצה להיות כמו איציק זוהר או ערן לוי, למרות הכישרון האדיר שלהם, רוצים להיות כמו מסי ורונאלדו. אז גם אם בקבוצה עושים רק אימון של שעתיים, הם חוזרים הביתה ועושים עוד אימון אישי ועוד אימון. ככה זה עובד בספורט. כשיש מודל טוב לחיקוי (לדוגמה, ג'ודו בארץ), זה מצמיח ספורטאים עם אותן שאיפות, וככה, גם עם אותן הצלחות. אריק זאבי גדל על אורן סמדג'ה וכן הלאה.
אז לא משנה מי טוב יותר, מסי או רונאלדו (ברור שמסי), אנחנו חייבים תודה לשניהם. לא רק ההנאה המרובה והאושר הגדול (ולפעמים גם האכזבות הגדולות) מלצפות בהם, אלא הרבה בזכות ההשראה שהם נותנים לדור שלם של כדורגלנים ישראלים צעירים.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
