“ביום חמישי הצביעו האיגודים בפרובינציות ומועצת הראגבי המאורית על מכירת 12.5 אחוזים מאחזקותיה של נבחרת הראגבי הלאומית לקרן ההון האמריקאית הפרטית "סילבר לייק" תמורת 387 מיליון דולר ניו זילנדי, זאת לאחר שהקבוצה ספגה הפסדים של 18 מיליון דולר ניו זילנדי בשנה האחרונה. המכירה קובעת כי בפעם הראשונה מזה 115 שנות קיומה, נבחרת הראגבי לא תוחזק במלואה על ידי הציבור" ("הגרדיאן", סוף אפריל).
תחשבו שההתאחדות לכדורגל בישראל הייתה מחליטה למכור שמינית מנבחרת ישראל לקרן השקעות פרטית. מדובר בהשוואה נכונה ברמה הפרקטית, אבל נבחרת ישראל בכדורגל לא קרובה אפילו להיות מה שנבחרת הראגבי הניו זילנדית מסמלת עבור אזרחיה ברמה הלאומית והרגשית.
גאווה לאומית
נבחרת הראגבי של ניו זילנד ששיחקה את משחקה הראשון ב-1993, היא נכס לאומי ואייקון בינלאומי. היא מדורגת באופן קבוע במקום הראשון בעולם, מנצחת כמעט 80 אחוז מהמשחקים שלה ופייבוריטית קבועה לזכייה בגביע העולמי. אבל למרות המספרים המרשימים, מדובר בנתונים כמעט שוליים.
ה"אול בלאקס" (הכינוי של הנבחרת) הייתה הנבחרת הראשונה שאפשרה לניו זילנדים להרים את הראש ולחוות הצלחה מתוך הבידוד, להרים את הראש ולנצח את מדינת האם, אנגליה. זו הייתה הנבחרת הראשונה שגרמה לתושבי האי (4.8 מיליון כיום) להרים את הראש ולהפנים שהם יכולים להצליח גם ברמה הבינלאומית.
הקשר הזה, ההיסטוריה של ראגבי והחברה בניו זילנד, הוא הבסיס לקשר הרגשי העמוק של תושבי המדינה לענף, קשר שאליו נכנסת כעת קרן הון פרטית עם תיק השקעות מפואר (עליבאבא, אקספדיה, טוויטר ועוד), שאולי תצליח לשקם כלכלית את הנכס והמוצר, אבל גורמת להרבה אוהדים בניו זילנד לתהות האם זוהי סיומה של תקופה והאם ההשקעה החיצונית תקהה את הרגש הלאומי כלפי הנבחרת.
מדובר לא רק במסורת משפחתית, ישנן משפחות שבהן בכל דור יש שחקן ראגבי מקצועי. ילדים בניו זילנד משחקים ראגבי בדיוק כפי שילדים אחרים הולכים להתנדנד בגן המשחקים: זה פשוט חלק מהחיים. בסופי השבוע ראגבי הוא חלק מהתוכנית: הילדים משחקים, ההורים מריעים ומכוונים מהיציע, מקלפים תפוזים ושותים בירות.
המורשת וההיסטוריה של הניו זילנדרים עם ראגבי הופכת את הנבחרת שלהם לפייבוריטית, והמטרה בכל משחק היא לא לנצח - אלא לנצח בהפרש גדול. כמעט כל הפסד שלה הוא הפתעה עצומה.
הריטואל של הנבחרת, ריקוד המלחמה "האקה" שנערך לפני המשחק, ריקוד הכולל רקיעות רגליים, טפיחות ידיים והוצאת הלשון מחוץ לפה, נחשב גם הוא לאחד האייקונים הגדולים ביותר בספורט העולמי, ומיליונים שלא מתעניינים בענף נדבקים למסכים כדי לראות אותו. אז איך זה, לאור כל ההצלחה והפופולריות שלה, שהנבחרת הייתה זקוקה בכל זאת להשקעה של מיליונים מגורם חיצוני?
מגאווה לאומית למשבר
ניו זילנד היא מדינה שמיושבת בדלילות, היא רחוקה גיאוגרפית משאר העולם והיא מקום שבו האמוציות תמיד תלויות על בלימה. ראגבי מאחד אותה ומעניק לתושביה אפשרות לצעוק, לצרוח, לשמוח ולבכות. אבל מעבר לפופולריות הזו, ומעבר למגנטיות של כוכבי על כמו ריצ'י מקיו ויונה לומו, מתברר שענף הראגבי בניו זילנד מתקשה לשרוד כלכלית.
כדי לתעדף את הנבחרת הלאומית מעבר לכל דבר אחר בענף, התאחדות הראגבי בניו זילנד שולטת בכל הקבוצות המחוזיות המקומיות, כולל פיתוח ליגות נשים וילדות, זאת בניגוד לצרפת או בריטניה לדוגמה, שם נמצאות הקבוצות הללו תחת שליטה פרטית.
בנוסף לכך, קבוצות זרות ועשירות מצליחות לפתות את השחקנים הכי טובים בניו זילנד לשחק בארצן (בניגוד לעבר אז היו השחקנים עוברים ליפן בסוף הקריירה, כיום הם עוברים לשם בשיא הכושר), ילדים ניו זילנדים מתעניינים יותר בכדורגל, סקייטבורדינג וספורט ברשת, וגרוע מכל, הקשר בין המשחק לבין פגיעות ראש הפך לידע שכל הציבור מודע אליו.
אם כל זה לא היה מספיק בשביל לסכם ירידה גרפית בפופולריות של המשחק בעשור האחרון, הרי שתנועת "מי טו" הציפה עשרות מקרים של הטרדות מיניות שקשורים לשחקני וכוכבי ראגבי. לא רק שהיקפי התופעה היו גדולים יחסית לשאר האוכלוסייה, אלא שמדובר במדינה שבה באמת יש אפס סובלנות לסקסיזם.
איגוד השחקנים עצמו, שמכירת הנבחרת חייבת לעבור גם את אישורו, כבר הודיע שיתנגד למהלך. ראשי האיגוד ציינו שהם פוחדים שהתערבות של ידיים זרות בענף שמהווה דת בניו זילנד, תגרום להרעה בתנאיהם ותפגע ביושר הספורטיבי ובעיקר התרבותי-ספורטיבי של המשחק.
שחקן אחד מאיגוד השחקנים אף התבטא בעילום שם בנושא: "אנחנו מעדיפים שכמה מועדונים מחוזיים יפשטו את הרגל מאשר למכור את הנשמה שלנו לכסף של קרנות הון סיכון. ראגבי בניו זילנד הוא אחד המקומות שבו אנחנו כן צריכים להראות שלא הכל למכירה".
אזרחים רבים בניו זילנד דרשו שהממשלה תתערב ותזרים עוד כספים לענף, והצעה אחרת הועלתה לפיה המניות יוצעו לאזרחי ניו זילנד, הצעה שירדה מהפרק באותה מהירות שבה עלתה על השולחן אחרי שהתברר שהקורונה שינתה את סדר העדיפויות של התושבים, והשקעה כספית בראגבי כבר לא נמצאת בראש הרשימה.
"ישתמשו בנו כדי למכור מכוניות"
גם התאחדות הראגבי האוסטרלית, אחרי הפסדים של 27 מיליון דולר בשנה שעברה, ואחרי שהתכוננה ברצינות להפוך את הענף לחובבני, החליטה לצעוד בעקבותיה של ההתאחדות הניו זילנדית והציעה למכירה חלק ממניותיה. מדובר במהלכים שהולכים "לטמא את הענף הקדוש הזה", כפי שהתבטא שחקן ניו זילנדי בשבוע החולף.
"אנחנו יכולים לחיות עם יותר משחקים בשביל לייצר עוד כסף או כדי לקדם את המותג, אבל איפה זה באמת נגמר? מי יכול להבטיח לנו שבעלי השליטה שלא מבינים את הרקע ההיסטורי ואת חשיבות המשחק והטקסיות שלו, לא יזמינו אותנו יום אחד לאולפן כדי לרקוד את ריקוד ה'האקה' בשביל לשווק מכונית או למכור המבורגר?"
