משחר האנושות מלמדים אותנו שהתוצאה (בחיים בכלל ובספורט בפרט) היא הדבר החשוב. מהרגע שעלינו כילדים למגרש הספורט, מרבית האנרגיה של המערכת מוכוונת אל לוח התוצאות. אבל האם זו אכן השיטה הנכונה? האם הגישה הזו המקדשת את התוצאה (ובפרט את הניצחון) היא הדרך לייצר אלופים? בשנים האחרונות יותר ויותר אנשי מקצוע ומאמנים העוסקים בניתוח הפסיכולוגי של הספורט ומלווים ספורטאים מבינים שהתשובה כבר מזמן היא לא חד ערכית.
נכון, ספורטאי עולה למגרש או לזירה בכדי לנצח, להיות הטוב ביותר ולסיים במקום הראשון. אבל היכולת להביא את הספורטאי למעמד הזה כשהוא משוחרר מהתלות בתוצאה, למצב בו התוצאה לא היא שתגדיר אותו כאדם, היא התפישה הנכונה והיא שיכולה לבסס חוסן מנטלי, ערך וביטחון עצמי המייצרים מסוגלות ויכולת של אלופים.
עצרו שנייה וחשבו על עצמכם, כילדים שעסקו בספורט או כהורים לילדים שעוסקים בספורט תחרותי, נסו לרגע לשחזר את הדינמיקה ביניכם לבין הילד/ה שלכם ערב משחק, במהלך המשחק ואחרי המשחק. בסיטואציות הללו מתרחשים "האסונות" המנטליים הגדולים ביותר עבור ילדים רבים. הורים (ומתוך כוונה טובה) מייצרים מצבים המעמידים את הילד במבחן התוצאה בלבד. וכאשר אנחנו נמדדים רק בתוצאה, מבלי לתת משקל לדרך שעשינו, למאמץ האדיר ולמי שאנחנו מבלי קשר לתוצאה הכוונות הטובות הופכות למהמורות מנטליות שמייצרות תהליך הפוך.
אם בבוקר המשחק נתרכז באמירות כגון "הערב יש לכם משחק מאד חשוב", או "לך היום לסל, תייצר נקודות", הרי שגרמנו לילד/ה להתרכז בתוצאה, להכניס את עצמם למצב של לחץ במקום למצב של אושר, תשוקה וריגוש לקראת המשחק. מהרגע שהמשפטים הללו ודומיהם יצאו מפינו התהליך מתהפך. נוצרת סיטואציה של "חרדת ביצוע", חשיבות עליונה לגורמים שלא בשליטה שלהם. וכשהם לא יקלעו? ואם המשחק יסתיים בהפסד? מה אז? הרי ברור לכולם שהילד שלכם כשחקן כדורסל הכי רוצה בעולם לקלוע, וכמה שיותר נקודות. אבל האם נקודה זו בלבד מגדירה אותו כאדם? האם רק אם יקלע 15 נקודות הוא ווינר? מה עם מרכיבי משחק כמו חטיפות, אסיסטים, ריבאונד? מה עם משחק הגנה מכל הלב, משחק קבוצתי? מה אם הדבר החשוב ביותר, "האם עשית את הכי טוב שאתה יכול"...
המסר שאנחנו מעבירים מייצר פעולה הפוכה, במצב בו הילד לא יקלע את "מכסת הנקודות הנדרשת" (לטעמנו) הוא ירגיש שנכשל! ולא פעם הקבוצה אפילו ניצחה ולא בזכות 2 הנקודות הבודדות שקלע אלא בזכות העובדה שהוא הביא את עצמו למשחק בצורה הטובה ביותר. רק שכתוצאה מהיעד שהוצב לו, יעד מדיד בבחינת "תוצאה של עובר או לא", יוצרת בו תחושת אכזבה בניגוד לתחושת החדווה והאושר מהמשחק עצמו ומבלי קשר לתוצאה.
אין כאן סתירה. ספורטאים חולמים, עובדים קשה ורוצים להיות אלופים! וכך נכון שיחשוב ספורטאי בעל שאיפות, שהרי הקלישאה הנכונה ביותר היא הרי על "סגנו של בר כוכבא". אבל אם נדע לייצר אצל הילד את התובנה שהוא כאדם אינו תלוי בתוצאה, היכולת שלו להיות משוחרר וטוב יותר רק תצמח ותתעצם. לצערי ובמיוחד בקרב הורים לילדים צעירים, "השאלון היומי" המוצג לילד בכל פעם שחזר ממשחק או אימון הוא בבחינת דירוג פרמטרים תוצאתיים: כמה קלעת? פתחת בחמישייה? כמה זמן שיחקת? השאלות האלו, גם אם הן באות ממקום של אמפתיה והתעניינות, יוצרות סכימה ברורה: אני "נשפט" לפי מדדי התוצאות שלי.
הגישה הנכונה היא קודם כל לאפשר לילד ליהנות מהדרך. הנאה ואושר מהתהליך הספורטיבי אינם עומדים בסתירה לעבודה קשה, אימונים ומשמעת. אבל בלי תשוקה, רצון פנימי לעלות ולהיות הכי טוב, נאבד אלמנטים חשובים ברגעי ההכרעה. בדיוק ברגע בו השחקן הצעיר יצטרך לקבל החלטה מיידית הוא "יעצור", יהסס ויעשה חשבון של מה תהיה התוצאה, מה יגידו לי המאמן, אבא או החברים!
בכדי לייצר אלופים אמיתיים (ומאושרים), צריך להקנות להם קודם כל ערך עצמי חסר תלות בתוצאות ומעצם היותם ספורטאים! המילה הטובה, המחמאה, זריקת העידוד צריכות להגיע ממקום של ציון על הדרך, לא על התוצאה! שחקן צעיר שיקלוט כי השבח והגמול מגיעים בזכות הדרך הקשה שהוא עובר, בזכות כך שהוא מביא את עצמו לכדי מיקסום במגרש מבלי קשר ישיר לתוצאה הן יפתח חוסן מנטלי, יהיה משוחרר ויקבל את ההחלטות החשובות ביותר כשחקן. ביום שבו אותו שחקן או שחקנית צעירים יעלו למגרש בידיעה שהתוצאה לא תגדיר אותם, שהם חפצים לנצח ולזכות במשחק - אבל אם יפסידו זה לא משנה את מי שהם באמת - אז יהיו ברשותם הכלים להתמודד במשחק ממקום של ביטחון עצמי, השלמה והרבה ערך עצמי. "אני מי שאני בזכותי, ושום הערה או תוצאה לא תגדיר אותי אחרת".
זו דרך ארוכה, אין כאן קסמים, אבל התהליך מייצר לא רק אלופים, הוא מייצר אנשים עם ערך עצמי וביטחון עצמי. הרי תסכימו איתי שאותו הילד שהבקיע 4 שערים בנערים לא הפך בין לילה לרונאלדו הבא... ובאותה מידה גם אם ירד עם אפס שערים (ונתן עבודה כפי שאומרים), הוא רחוק מלהיות לוזר! ערכו העצמי צריך לבוא ממה שהוא, ממה שהביא מהבית, מבית הספר, מהאימון ומהערך העצמי שפיתח, או כפי שנוהג לומר מורי ורבי איתן עזריה: "להשתחרר מנדנדת ה-HERO OR ZERO".
אחד מגדולי המאמנים במכללות בארה"ב (ג'ון וודן) נהג לומר משפט מרתק המתאים לחיים הספורטיביים ובאותה המידה לחיי העסקים והיום יום: "ביום שתחזור הביתה ולא ידעו אם ניצחת או הפסדת, אתה ווינר אמיתי". לפיכך עלינו לייצר אלופים שהם קודם כל בני אדם, אלופים בעלי ערך עצמי, חוסן מנטלי ואמונה בדרך. כאלו שלא התוצאה מגדירה אותם. כאלו שניצחו עוד לפני שריקת הפתיחה.
הכותב משמש כמאמן מנטלי לספורטאים
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
