ענבר לניר מדברת לאחר הזכייה
ענבר לניר, אלופת אירופה הטרייה בג'ודו (עד גיל 23) כמעט התפספסה לנו. במשך שנים בצעירותה בכלל למדה בלט, אך ביום בהיר אחד היא החליפה את בגד הגוף בחליפת הג'ודו - והפירואטים התחלפו באיפונים.
בימים בהם הספורטאים משתוקקים לתחרויות, ענף הג'ודו חזר במלוא העוצמה כשלניר (20) עלתה פעמיים על הפודיום עם מדליית הארד באליפות אירופה לג'וניור (עד גיל 21), וכאמור הלכה הכי רחוק שאפשר עם התואר באליפות אירופה עד גיל 23.
לניר באה ממשפחה ספורטיבית. אימה מיכל התאמנה אצל יו"ר האיגוד משה פונטי עד גיל 16 והיא זאת שדחפה אותה לג'ודו, אבל ענבר ניסתה לא מעט חוגים ודווקא הבחירה הראשונה הייתה הבלט.
הריקודים יותר קרצו לילדה הקטנה, אבל אימה לא ויתרה ובכיתה א' שלחה אותה גם לחוג ג'ודו. "מהרגע הראשון שעליתי על המזרן התאהבתי בזה, הבלט היה עוד שם והניגודיות הייתה מצחיקה - שמתי את חליפת הג'ודו על בגד הגוף", צחקה לניר.
איך זה באמת השתלב?
"היה לזה את האלמנטים שלו. זה מאוד עזר לי בגמישות וגם נחמד לעשות משהו אחר במקביל, אבל בסוף בחרתי בג'ודו".
"כמו יום הולדת"
לפני שלוש שנים המרחק שהייתה צריכה לנסוע בכל יום מהבית ביהוד עד למכון וינגייט הכריע והיא עברה לגור שם עם מספר חברות הנבחרת. "הייתה לי את האופציה לעבור, ואין לי גם רכב", סיפרה לניר. "זה נוח, הכל נמצא לידי: מתחם האימונים, חדר האוכל, פיזיותרפיה, אין הסחות דעת, הכל ממוקד. אין על הנבחרת הזאת, אני באותו שנתון כמו מאיה גושן, גפן פרימו ועוד, הוא מאוד חזק ואנחנו חברות מאוד טובות".
מעכלת שאת אלופת אירופה?
"זה לא משהו שאפשר לקלוט מהר, אני מוצפת באהבה והודעות – קיבלתי אפילו הודעה מהמחנכת שלי בכיתה א', אנשים שלא דיברתי איתם שנים וזה ממש מרגש, כמו יום הולדת. את ההודעה הכי מרגשת קיבלתי משני הרשקו (מאמן הנבחרת – א.א), שאנחנו עוברים כל כך הרבה ביחד והוא תמיד האמין בי גם ברגעים שלא האמנתי בעצמי. זה היה שווה את הכל וריגש אותי בטירוף".
לניר על הפודיום בזמן ניגון ההמנון
וכשעמדת על הפודיום ושמעת את "התקווה"?
"זה רגע שתמיד דמיינתי. אמנם זה היה נראה טיפה אחרת, אבל זה היה מרגש באותה מידה. עם המסכה לא ראו שאני טיפה מזייפת".
עד כמה זה קשה להגיע לשני שיאים בשבוע?
"הצוות עושה איתנו עבודה מאוד טובה, מחזיר אותנו לקרקע. השתמשנו ב"חוק 24" של ירדן ג'רבי (לחזור לשגרה אחרי ניצחון או הפסד - א.א), חגגנו בערב ובבוקר כבר חזרתי לרוץ. הראש היה תמיד שם, לא לחשוב יותר מדי. בכלל לא קלטתי את המדליה של שבוע שעבר, באליפות אירופה לג'וניור".
וכל זה אחרי תקופה ארוכה ללא תחרויות.
"תחרות זו תחרות. הייתה קצת הרגשה מוזרה, אבל ברגע שזה זרם הכל חזר. אני אחת שמסתגלת, כשאומרים לי שאין תחרויות ומתאמנים בזום – זה מה שיש ואני מוציאה מזה את המיטב. כמובן שהתחרויות היו חסרות, אבל התמקדתי במה שאני יכולה לעשות".
בדרך לפריז
מה לדעתך התחיל את השינוי בקריירה שלך?
"מה שמנע ממני להביא את היכולות שלי על המזרן עד עכשיו זו המנטליות, הראש. עשיתי עבודה מאוד צמודה עם הפסיכולוג של הנבחרת נועם אייל, שעזר לי לפתור את כל הבעיות".
ניסית בשנה שעברה בבוגרים, זה לא היה פשוט.
"זאת הייתה חוויה מאוד מחשלת. לא פשוט היה להגיע כאנדרדוג, אבל מכל תחרות למדתי והמשיכו לתמוך בי. זה היה ניסיון חשוב, כל תחרות שעשיתי וכל הפסד לימד אותי משהו ויכול להיות שלא הייתי מוכנה".
יש מישהי שאת לומדת ממנה?
"תמיד הבטתי בהערצה לספורטאיות הבוגרות של הנבחרת, וירדן היא מודל לחיקוי מדהים. היא מדברת איתנו הרבה ומשתפת בתחושות שלה. לפני הטורניר האחרון שמעתי שוב ושוב שיחת טלפון איתה שהקלטתי, והיא כל כך עזרה לי".
החלום הגדול זה אולימפיאדת פריז 2024?
"לגמרי. המטרה שלי היא להתחיל את הקריטריון האולימפי בצורה הטובה ביותר, יש בדרך עוד תחרויות חשובות. האולימפיאדה זו שיא פסגת הקריירה של כל ספורטאי וכמובן שאני רוצה להצליח גם שם, אבל חשוב לי לעשות מחזור אולימפי יציב".
את מדמיינת כבר את היום הזה באולם בברסי?
"זה נורא רחוק וקשה לי להסתכל קדימה, אני מסתכלת גג שבוע קדימה. גם מעולם לא הייתי בפריז. מקווה שבעוד עשור אסתכל אחורה ואראה שסימנתי וי על המטרות שלי".
