נחום סטלמך - ראש הזהב
כשמדברים על נחום סטלמך, יש שער אחד שעולה לתודעה מעל האחרים. במשחק ההוא, הכל היה גדול מהחיים, כולל המספר הלא נתפס של 60,000 צופים שנדחסו באצטדיון רמת גן ב-1956 כדי לראות את נבחרת ישראל מארחת את ברית המועצות העצומה. בין הקורות של הרוסים עמדה אגדה בשר ודם: לב יאשין. סטלמך היה רק בן עשרים כשהתרומם לנגיחה אדירה שקבעה 1:1 זמני. לאף אחד לא היה איכפת שהפסדנו 2:1 ו-7:1 בסיכום שני המשחקים במסגרת מוקדמות האולימפיאדה. זה היה הגדול והמפורסם מבין 22 שעריו של סטלמך במדי הנבחרת, אותם כבש על פני 12 שנה. רבים מהם, ורבים משאר השערים של הגיבור של הפועל פתח תקווה בקריירה - היו בנגיחות - ולהלן הכינוי בכותרת. סטלמך הגיע בשנים ההן למעמד של אייקון תרבות במדינה. העובדה שהלך לעולמו מדום לב בזמן שהיה בנסיעה רשמית לספרד כעוזר מאמן נבחרת ישראל (של שלמה שרף), רק מעצימה את המיתוס שהוא היה.
מרדכי שפיגלר - היחיד שהגיע
לא באמת צריך להגיד שום דבר בעניינו של מוטל'ה שפיגלר, אבל למען הסדר הטוב נבאר: רגל שמאל אדירה, מלך שערי נבחרת ישראל בכל הזמנים, אחד מה-32 שלו במדיה קבע את התיקו בחוץ מול אוסטרליה שהעלה את הנבחרת למונדיאל היחיד בתולדותיה, ואחד אחר היה היחיד אי פעם שהנבחרת כבשה במונדיאל, מול שבדיה אי אז במקסיקו 1970. הוא גם היחיד אי פעם שהבקיע רביעייה במדי הנבחרת, מול ארצות הברית. מבחינת הישגים קבוצתיים, צריך להוסיף לרשימה גם את רבע הגמר באולימפיאדת מקסיקו 1968, שלב שבו הנבחרת הודחה רק בהגרלה אחרי 1:1 בתום 120 דקות, ואת הזכייה בגביע אסיה (1964). בכל הרשימה הזו, של שחקנים שהנהיגו את הנבחרת בתקופות שונות, שפיגלר הוא היחיד שיכול לבוא ולהגיד: "עשיתי את זה". הוא גם היחיד ברשימה שהבן שלו משדר בימינו את השחקן שסוגר אותה.
אלי אוחנה – בלי בושה
אוסטרליה היא שם הקוד. זה התחיל בכרטיס אדום בסידני במוקדמות מונדיאל 1986 אחרי תנועה מגונה - ספק לאוהדים ספק לקוון - כשהיה בן 21. ארבע שנים אחר כך הגיע רגע הפוך: אם אצל סטלמך היה את השער לרשת של יאשין, לאוחנה היה את ההוא מול אוסטרליה. מאני טיים, משחק שיכול לקחת אותנו הכי קרוב למונדיאל שהיינו מאז מקסיקו, והבן אדם, שמגיע למשחק כשנה אחרי שזכה בגביע אירופה למחזיקות גביע עם מכלן, מחליט לעשות את זה הכי מסובך, חצוף, ראוותני וחסר בושה. הכי אוחנה. הסלאלום ההוא הביא אותנו קרוב מאוד, עד למרחק שני משחקים מול קולומביה ממונדיאל איטליה 1990. הוא גם היה סמל לכדורגלן שאוחנה היה: חסר פחד. זה הסתיים ב-0:1 בסיכום שני המשחקים לקולומביאנים, וכעבור זמן לא רב הגיעה פרשת הביטוח והסירוב לעלות מול ברה"מ, שהובילה להשעייתו מהנבחרת. הוא חזר מהסיבוב האירופי שלו לבית"ר ירושלים שהייתה אז בליגה הארצית, ואחרי תקופה מסויימת חזר גם לנבחרת והמשיך לכבוש במדיה.
איל ברקוביץ' - הפליימייקר
בתוך כל ההמולה התקשורתית הסואנת תמידית סביבו, לפעמים קל לשכוח את זה, אבל מבחינת כישרון ברגליים - רבים רואים באייל ברקוביץ' את הכדורגלן הישראלי הגדול ביותר אי פעם. הילד הצנום מרגבה לא מיצמץ מעולם מול כל מי שהטיל בו ספק, ובזכות שתי רגליים מיומנות בצורה נדירה ומוח מבריק על הדשא, הוא הגיע ישירות ממכבי חיפה לליגה הכי קשוחה ופיזית בעולם, וגם הפך למנהיג מרכז השדה של נבחרת ישראל. למעשה, ברקוביץ' נולד בנבחרת מיד עם תחילת העידן האירופי: המשחק הרשמי הראשון שלו במדים הלאומיים היה בגיל 20, כשעלה כמחליף במשחק הבכורה של ישראל באירופה במוקדמות מונדיאל 1994, בהפסד 5:2 בחוץ לאוסטריה. באותו הקמפיין, הרגע שהקפיץ אותו מעלה במעמד בנבחרת היה כנראה השער שלו בניצחון המטורף 2:3 על צרפת בפארק דה פראנס. אחר כך הגיעו עוד כמה טורנירים שנגמרו בשום דבר, הייתה ההצגה מול אוסטריה ב-0:5 עם צמד שערים, בישול ומשחק מושלם, אבל חוץ מההעפלה למשחקי הפלייאוף מול דנמרק (בואו לא נדבר על זה. 8:0 בסיכום שני המשחקים ופרשיית נערות ליווי אחת), הוא לא רווה הרבה נחת בנבחרת. הדבר העצוב הוא שאחד הרגעים שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי הספורט ממנו, הוא דווקא זה שבו הודה כי הוא מייחל להפסד של הנבחרת אחרי שלא זומן לסגל על ידי אברם גרנט.
יוסי בניון – היהלום הנוצץ
רגע אחרי דור הזהב של רביבו וברקוביץ', הגיע תורו של הילד מדימונה להשתלט על הנבחרת. הדומיננטיות של בניון לאורך תקופות ארוכות הייתה מוחלטת, ולעיתים גררה ביקורת על תלות יתר של הנבחרת בו. הוא, מבחינתו, עשה כל מה שיכול היה – הגיע תמיד להתכנסויות מכל קבוצה שבה שיחק, עלה לשחק פצוע וחולה וסיפק שערים ובישולים חשובים כשאף אחד אחר לא היה שם. מעבר למספרים, הוא הביא איתו גם ניצוץ של פנטזיה, תקווה ואת התחושה שאותה אנחנו מחפשים משום מה בכל פעם מחדש: שיכול להיות פה אחרת. הצמד שלו מול שווייץ, סלאלום מסחרר ועוד מבצע אישי אדיר, הקפיץ אצטדיון שלם, שלא לדבר על אינספור הספות שרעדו בבתים. אחר כך היה שער ענק בבית מול קפריסין ועוד בישול מרהיב לאבי נמני מולה, ופעמיים במשחקים רשמיים הוא כבש שלושער במדי הנבחרת - שיא שזהבי שבר השבוע. למרבה הצער, וזה ממש לא ספוילר עבורכם אם אתם כאן - כמו אצל כל האחרים ברשימה הזו מלבד אחד, גם הוא לא הצליח להביא את הנבחרת להגשמה בדמות השתתפות בטורניר גדול. לזכותו ייאמר שהוא ניסה יותר מכל אחד אחר, כשיאן ההופעות במדים הלאומיים (102), וגם כשחקן המבוגר ביותר ששיחק אי פעם במדיה - בגיל 37 ו-166 ימים.
ערן זהבי - הנשק האוטומטי
ערן זהבי יכול היה להמשיך להיות קשר התקפי מצוין בקנה מידה ישראלי, אם לא היה פוגש ב-2013 מאמן עם ניצוץ בעיניים כמו פאולו סוזה. הפורטוגלי היה הראשון להבין שאת הקילר אינסטינקט, את הרעב הבלתי נגמר, את טכניקת הבעיטה העילאית ואת התנועה הסופר-אינטליגנטית ללא כדור - צריך להציב כמה שיותר קרוב לשער היריבה. התוצאה: מכונת שערים. הביטוי של זה בנבחרת ישראל הוא מפלצתי: נכון, זהבי עדיין לא מלך השערים שלה: חסרים לו שמונה כדי להשתוות לשפיגלר בפסגה. אם יש פה מישהו שמוכן להמר נגדו, שיקום, אבל קודם שיעשה את החשבון: רק בשנה וחצי האחרונות הוא כבש שלוש פעמים שלושער. יוסי בניון ושייע פייגנבוים חולקים איתו את המקום השני אבל יוסי עשה את זה במספר כמעט כפול של הופעות - 102 לעומת 57 של זהבי. שייע הגיע לשם מהר יותר (50), אבל צריך לזכור: שלוש השנים הראשונות של זהבי בנבחרת היו בקישור, לפני פטנט הזהב של סוזה. מה שקורה בקמפיינים האחרונים הוא בלתי נתפס: זהבי כבש 17 מ-23 השערים האחרונים של ישראל, וגם רוטנשטיינר מודה: נכון לעכשיו, הנבחרת תלויה ביכולת שלו לשים את הכדור ברשת. כל כך תלויה, שאפשר לשכוח מסרטי קפטן מעופפים וקללות לחבר לנבחרת בירידה לחדר ההלבשה.
