"אם אני המנכ"ל, אני עכשיו מגרש אותו. ככה ישר מעמדת השידור. מה זו הגזענות הזו?! מה זו העילגות הזו?! מעלה אותו על מונית ומגרש אותו. שילך, יישב בכלוב שלו במושב" – ועכשיו בואו נדמיין פרשן בכיר נובח ככה בשידור טלוויזיה את הביקורת שלו נגד שלמה שרף וקורא בלהט לזרוק אותו ממקום העבודה שלו. האם אז יבין מאמן נבחרת ישראל לשעבר את הבעייתיות והכיעור של מה שהוא טוען שהיא ביקורת מקצועית?
מעבר לשאלה האם האסוציאציה "שיאכל בננות" קפצה לו לראש משום שאבדיאל ארויו הוא כדורגלן שחור, שרף הוא סמן ותיק של סגנון פרשנות מתלהם, משתלח, יורה מהמותן בלי מחשבה יתירה, שהפך את הזלזול והבוטות לסמל מסחרי. זה פוגעני? למי אכפת. מסריח משנאת זרים? כל עוד יש לזה קהל, תסתמו את האף ועל הדרך גם את הפה. הרי כבר שנים איש לא מצפה ממנו לתובנה מאירת עיניים וכולם מחכים שהוא ישלח איזה זר למטוס, או יבוז בלעג לשחקן שהחמיץ משני מטר.
הוא מתפרע עם השוט, והקרקס צוהל ומלהיט אותו עוד יותר (התגובה המשועשעת של השדר יהונתן כהן הייתה בדיוק כזו: "איפה משטרת הגירה"). עד שבמקרה או שלא, באסוציאציה גזענית או אקראית, השוט משולח הרסן, זה שמעולם לא הוגבל ע"י מנהלי הקרקס, פוגע במקום מכאיב מדי. בעייתי מדי. כזה שמעורר הד ציבורי שחורג מעבר לרדיוס של המושבה פאתי בלומפילד. פתאום כולם מתעוררים, שמים לב כמה עמוק הקלקול.
יש בזה מן הצביעות כי רבים שטיפחו את הרוח הרעה, נזכרים עכשיו לעטות פוזה מיתממת. שלמה שרף הוא לא הבעיה, הוא הסימפטום.
בעייתיות שמאיימת להתפוצץ
שלמה שרף עוסק כבר שנים ארוכות בפרשנות כדורגל וחייבים להודות שמדובר באיש מקצוע לא מעודכן, נוטה לחפף ולא הטיפוס שיזכה באות כבוד מטעם מועצת האתיקה. מספיק להיזכר בדברי הפרשנות המלומדים שלו על בוגרי בית"ר טוברוק או ביכולת שלו לכתוב טור על משחק בין פורטוגל לגרמניה בעודו מזמזם "גבר הולך לאיבוד" בהופעה חיה של שלמה ארצי, כדי להבין את התמונה.
שרף הוא מה שאפשר אולי לכנות "פרשן אינטואיטיבי". הוא רואה את המשחק ומגיב מיידית על סמך הניסיון והאינטואיציה על מה שהוא רואה. לזכותו ייאמר שהוא אכן הוא צבר ניסיון (פחות בכדורגל המודרני) והוא ניחן באינטואיציה בכלל לא רעה. זה חלק מקסמו – לא פרשנות מורכבת מדי, נגישה פלוס אג'נדה התקפית ואכפתיות אותנטית מהכדורגל הישראלי. זה עבד במשך לא מעט זמן, אבל תמיד הייתה שם בתוך ה"דיבור השרפי" הישיר והאותנטי, בעייתיות שאיימה להתפוצץ. אם זו הגזענות הסמויה והפחות סמויה, הסקסיזם, השליפות הבוטות מהמותן. זה הדיבור הישן (לכן לא הופתעתי שצביקה שרף – האיש שהגה את "שסרוסי י****ן" – היה מהיחידים שהגן עליו) שכבר לא יכול לקבל במה בישראל 2020.
נקודת עיוורון
התגובות של שרף מרגע התפוצצות הפרשה מחדדות עוד יותר את הבעייתיות של הדיבור הישן. לצד ההודעה שלו כי אם השחקן נפגע הוא מוכן להתנצל הוא ירה בחזרה לכיוון המבקרים: "מציע לכל הטרמפיסטים שייכנסו בחזרה לחורים שלהם" דרך "עשיתי עבור האתיופים יותר משרת הקליטה" ועד "אני גזען? אני בן של ניצולי שואה".
שרף כלל לא מבין את הבעייתיות באמירות שלו. מבחינתו מה הוא כבר אמר?! שיאכל בננות? כשזה מצטרף לאמירה ישנות כמו נגד הניגרי זיטו אוגבונה ("הייתי שם אותו בכלוב ושולח אותו לניגריה") או נגד הקהילה הגאה ("הייתי מקיים את מצעד הגאווה באילת, מעביר אותם את הגבול ולא מחזיר אותם"), מבינים שיש פה חשש למשהו עמוק וחשוך הרבה יותר.
אבל שרף? תוך שניות הוא עובר לעמדת ההתקרבנות ואין דרך יעילה יותר מאשר לזרוק "עושים עליי עליהום" ולאזכר את היותו בן לניצולי שואה. כאילו עצם העובדה הזו מבטלת אוטומטית את האפשרות שהוא יחטא בגזענות.
בפועל מוכיח שרף, והתקף השכנוע העצמי שלו, שמדובר בנקודת עיוורון מובהקת שלו. הוא בכלל לא מבין מה לעזאזל רוצים ממנו. הוא לא מסוגל לתפוס את עצמו כגזען. הגיע הזמן שמישהו יעשה עבורו את הדבר הכי בסיסי שנדרש מפרשן: יאיר את עיניו.
