הסדרה "הריקוד האחרון" העלתה לדיון את הוויכוח מיהו "מיהו הגדול מכולם", וכנראה גם סיפקה את התשובה עבור רוב חובבי הספורט. לאחר הקרנת הסדרה זכתה לוס אנג'לס לייקרס, תחת ההנהגה של לברון ג'ימס, באליפות ה NBA, ועבור רבים השאלה נשארה פתוחה. ההדחה של לוס אנג'לס ושל לברון השנה, ובעיקר – ההתנהגות של לברון לאורך הסדרה, מספקים תשובה ברורה מדוע יש רק מלך אחד ומדוע לברון לא יהיה כזה לעולם.
ראשית נתחיל באמת הפשוטה, אותה הציג ג'רי קראוס בסדרה בצורה בוטה: כדורסל הוא משחק קבוצתי, ובסופו של יום - אליפות לוקחת קבוצה ולא שחקן בודד, דומיננטי ככל שיהיה. ועדיין, ברור לכולנו שמספר האליפויות של שחקן אינו חזות הכל. לדוגמה – איש לא יטען כי רוברט הורי ("ביג שוט בוב"), שזכה בשבע אליפויות בשלוש קבוצות שונות, גדול יותר מכארים עבדול ג'באר, שזכה בשש אליפויות "בלבד", או מלארי בירד שזכה בשלוש.
לכן, יש לבחון, בצד ההישגים הקבוצתיים, את ההישגים האישיים, את ההשפעה של השחקן על חבריו לקבוצה, יכולתו להנהיג את הקבוצה ואת חדר ההלבשה, יכולתו להסתגל לשינויים, לקבל את מרות המאמן ובמקביל לתרום מניסיונו והבנתו למשחק, חלקו בבניית שושלות אליפות וקבוצות מנצחות, עקביות והישגים לאורך זמן, וכמובן – להיות ווינר. כאשר בוחנים את שלל הפרמטרים, מצאתי, באופן מעט שרירותי, מספר שחקנים שיכולים להיחשב כטוענים לכתר, אם לא של הגדול מכולם, אז בוודאי כגדולים בתחומם. אתמקד בארבעה:
האינדיבידואל המושלם – ווילט צ'מברלין עומד מעל כולם. ממוצע של 50 נקודות למשחק בעונה שלמה; משחק 100 הנקודות ההיסטורי (שלא שוחזר מעולם); 7 פעמים מלך הסלים; 11 פעמים מלך הריבאונדים ומלך הריבאונדים בכל הזמנים; פעם אחד מלך האסיסטים; 13 בחירות למשחק האולסטאר; ועוד. זאת בנוסף לשיאים אישיים שהשיג בליגת המכללות. חוקי המשחק שונו על מנת להקשות עליו ולהגביל את הדומיננטיות שלו (הפוך ממה שקורה בשנים האחרונות, אגב).
אם היה משחק בימינו, עם רפואת הספורט המתקדמת שהתפתחה מאז שפרש, כנראה שהוא יכול להמשיך לשחק עוד מספר שנים, ולנתץ כל שיא אישי אפשרי בליגה.
אין ספק שמדובר בתופעת טבע, וברמה האישית אין דומה לו. אלא שכפי שאמרנו - כדורסל אינו משחק אישי, אלא משחק קבוצתי, ובתחום הזה ווילט צ'מברלין הצטיין פחות. במכללות הוא לא הצליח לזכות בתארים, וב – NBA שזכה בשני תארי אליפות בלבד, אף ששיחק בקבוצות גדולות. בנוסף דבקה בו תדמית של לוזר בשל הירידה ביכולתו במשחקים מכריעים בפלייאוף. ייתכן ואם היה משחק בתקופה אחרת ואלמלא הדומיננטיות של השושלת הגדולה של בוסטון ויריבו הגדול, ביל ראסל, היה זוכה ביותר תארים, אבל בשורה התחתונה – הגדול מכולם אינו יכול להיות שחקן שזכה בשתי אליפויות בלבד.
השחקן הקבוצתי הגדול מכולם – ביל ראסל בפער גדול מכולם. 11 אליפויות NBA (שיא לשחקן יחיד), 5 תארי MVP (כולל בעונה בה קלע ווילט צ'מברלין, הנמסיס הגדול, 50 נקודות בממוצע לעונה), מנהיג בלתי מעורער והשחקן המרכזי בשושלת הגדולה ביותר בתולדות ה – NBA. בחלק מהשנים שימש כמאמן-שחקן של בוסטון הגדולה, ולמעשה היה המאמן האפרו-אמריקאי הראשון ב – NBA – עדות למנהיגות יוצאת הדופן. בנוסף היה ווינר אולטימטיבי, כולל ניצחונות בכל 14 משחקי השבע בסדרות בהן השתתף(!), והראשון שחוזר מפיגור 3:1 בסדרת פלייאוף ב – NBA.
ברמה האישית הוא זכה בשלל תארים, כולל מלך הריבאונדים, 12 בחירות למשחק האולסטאר; ועוד.
עם זאת, מדובר בשחקן שסיים את הקריירה עם ממוצע של 15.1 נקודות למשחק, לא נחשב מעולם כסקורר גדול, בדרך כלל השאיר את תפקידי הקליעה לשחקנים אחרים, ובמרבית שנותיו לא היה הסנטר הטוב ביותר בליגה (התפקיד בו שיחק). לכן, ואף שלא היה וכנראה לא יהיה שחקן קבוצתי שכזה, שחקן שקלע 15.1 נקודות בממוצע למשחק לא יכול להיות הגדול מכולם.
השחקן השלם מכולם – שחקן בגובה 2.06 ס"מ, גדול, חזק, שהיה מהיר ואתלטי יוצא דופן במשך מרבית שנותיו בליגה (עד שהתבגר), קלע טוב, ריבאונדר יוצא דופן לתפקידו (סמול-פורוורד), אחד ממוסרי האסיסטים הטובים בכל בזמנים והטוב ביותר בתפקידו, שחקן הגנה מעולה במשך מרבית שנותיו בליגה, בעל מוח כדורסל שאין שני שלו, משחק קרוב לשני עשורים כמעט ללא פציעות משמעותיות ושומר על יכולת גבוהה בעקביות ובהתמדה. ברמה האישית – רוקי העונה, 4 פעמים MVP, 4 פעמים MVP של סדרת הגמר, בחירות לחמישיות העונה וחמישיות ההגנה, והיד עוד נטויה.
אכן, לברון ג'ימס. לטעמי, שחקן הכדורסל השלם בכל הזמנים. אבל, ספורט אינו רק יכולת פיזית ושכלית, אלא גם יכולת מנטלית, ובעניין זה לברון אינו עומד בשורה הראשונה של השחקנים. מאז ומעולם הוא התקשה להגדיר מיהו ומהו כשחקן כדורסל (בניגוד, למשל, למייקל גו'רדן שלכולם ברור מה היתה זהותו כשחקן), לא ידע לסייע לקבוצה להציב סביבו מערכת שתביא אליפות (ראו סוגיית המאמנים הלא מתאימים שליוותה אותו שנים רבות (ולאו דווקא טיירון לו), העדפת שחקנים שעבדו עם הסוכן שלו (ראו מקרה טריסטן תומפסון והחוזה המיותר), וחוסר יכולת לגרום לשחקנים סביבו להיות טובים יותר.
כמו כן נזקפת לחובתו היעלמות במשחקים מכריעים (ראו סדרת הגמר נגד דאלאס), התנהגות בעייתיות מאוד בחלק מהשנים בליגה – ובמיוחד בסדרת הגמר האחרונה בה התנהג ושיחק בצורה מחפירה, החטאת קליעות מכריעות, והפסד ב – 6 סדרות גמר, שלפחות בחלקן שיחק בקבוצה המוכשרת יותר.
בשורה התחתונה – אף שלדעתי מדובר בשחקן השלם ביותר ששיחק כדורסל אי פעם, הוא לא יכול להיות הגדול מכולם, וגם לא יהיה – גם לאחר שינתץ כל שיא אישי אפשרי בליגה. ללברון ג'ימס אין את האופי הנדרש להיות GOT.
הגדול מכולם – שישה תארי אליפות כשחקן מרכזי, אפס הפסדים בסדרות גמר, 5 תארי MVP של העונה הסדירה, 6 תארי MVP של סדרת הגמר, ממוצע הקריירה הגבוה ביותר בנקודות לשחקן, שחקן ההגנה של העונה, 14 בחירות למשחק האולסטאר ו – 3 תארי MVP במשחק האולסטאר, ועל הדרך – שחקן השנה במכללות, זכייה באליפות המכללות (כולל סל הניצחון במשחק הגמר) ושתי מדליות זהב אולימפיות. אלמלא פרש פעמיים, היה מוסיף כנראה עוד כמה תארים.
ומעבר לסטטיסטיקה הבלתי נתפסת, המשלבת בין הישגים אישיים והישגים קבוצתיים, מדובר בווינר האולטימטיבי ובשחקן הכדורסל הראשון שהפך למותג גלובלי.
את כל אנחנו יודעים, וכנראה זה מספיק כדי להעמיד מייקל ג'ורדן במקום הראשון כגדול מכולם, אבל סדרת הדוקו "הריקוד האחרון" הציפה על פני השטח דברים שקצת נבלעו, וגם הם מעידים על גדולה:
- ג'ורדן הפך את רוב השחקנים סביבו לטובים יותר. נשמע תמוה? תבדקו ביוסטון איך סקוטי פיפן שיחק לאחר הפרישה; תבדקו כמה משחקים שיחק רודמן לאחר עונת האליפות האחרונה; מה השיג טוני קוקוץ' – אולי האירופאי הגדול מכולם – ללא מייקל ג'ורדן; ואפילו מה המשמעות שהיתה לסל הניצחון של סטיב קר בסדרת הגמר, ממסירה של ג'ורדן, על המשך הקריירה שלו.
- ג'ורדן הבין את מקומם של חבריו לקבוצה וחשיבותם המכרעת ליצירת קבוצה מנצחת. מספיק לראות כיצד התייחס לרודמן, שחקן שבסן אנטוניו לא הצליחו להתמודד איתו לפני שעבר לשיקגו, ומה הצליחה הקבוצה לקבל ממנו.
- ג'ורדן הבין את מקומו בקבוצה ואת העובדה שניהול של קבוצה ואימון קבוצה אינם התפקיד שלו כשחקן. לכן הוא קיבל את הטרייד על חברו הקרוב, צ'רלס אוקלי (שלום ללברון שמתעקש לשחק עם החברים), לא התנגד להחלפה של דאג קולינס – שתחת שרביטו הפך לשחקן הטוב בליגה (ד"ש ללברון ודויד בלאט); קיבל את שיטת האימון של מאסטר זן, שהורידה את הסטטיסטיקה האישית שלו (וכל הכבוד למוח הכדורסל המבריק של לברון – אבל אתה עדיין לא המאמן); וקיבל לקבוצה בזרועות פתוחות אדם שהתחתן עם עצמו בתחפושת דראג ונעלם לטובת קרב היאבקות במהלך סדרת גמר.
- ג'ורדן ידע להתאים עצמו למשחק, לשינויים הנדרשים ממנו (ראו השינוי הפיסי לאחר הסדרה מול דטרויט), וגם להבין את מקומו ואת החוזקות והחולשות שלו. הוא לא התיימר להיות הריבאונדר הטוב בקבוצה ולא ניסה לגנוב כדורים לחבריו על מנת לנפח את הסטטיסטיקה האישית (כמו שכוכבי הטריפל-דאבל עושים היום), לא ניסה להחליף את הרכזים בקבוצה, וגיבש זהות ברורה של קילר בשני צידי המגרש.
יסלחו לי שחקנים גדולים אחרים, במיוחד מג'יק – שהמחלה והפרישה המוקדמת מנעו מאיתנו לראות האם היה יכול להסתדר ללא כארים עבדול ג'אבר, אבל קצרה היריעה, ולכן נעצור כאן כדי להכריז – לברון ג'ימס לא יחליף את מייקל ג'ורדן כגדול מכולם. נקודה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
