"כשאני בדרכים עם פרוטות בכיס ומזוודות מלאות באמת, אני בן אדם מאושר" (מוחמד עלי 1968).
בפעם הראשונה שבה קולין קאפרניק, הקוורטרבק של סן פרנסיסקו פורטי ניינרס, החליט לעמוד על זכותו לנצל את הפלטפורמה הענקית של ליגת הפוטבול כדי למחות נגד אי השוויון האזרחי וברוטליות המשטרה נגד שחורים, הוא בכלל ישב. זה קרה במשחק קדם העונה השלישי בגרין ביי באוגוסט 2016, אבל אף אחד כמעט לא שם לב לאקט, ומי ששם לב הסיט את הדיון לכך שקאפרניק לא מכבד את הדגל וההימנון.
קאפרניק וחברו לקבוצה אריק ריד החליטו להתייעץ עם נייט בויאר, לוחם לשעבר ביחידת העילית "הכומתות הירוקות". בויאר נזכר בתמונה של מרתין לותר קינג כורע ברך ביחד עם מאמיניו בתהלוכת הפגנה בסלמה, אלבמה, ב-1963 והמליץ להם לכרוע ברך. "לעולם לא הייתי עושה את זה בעצמי", אמר בויאר לשחקנים, "אבל נלחמתי באפגניסטן ובעיראק כדי שבאמריקה ימשיך להיות חופש דיבור אמיתי וכדי שתוכלו למחות נגד אי צדק".
זה היה חודשים ספורים לפני סוף המירוץ לנשיאות בין דונלד טראמפ והילרי קלינטון, וגם בנושא הזה אמריקה התפצלה לשניים. אמריקה הליברלית כרעה מאחרי קאפרניק, אמריקה השמרנית נעמדה על הרגליים האחוריות שלה והדביקה לו את תווית הבוגד. אחרי שטראמפ נבחר ואחרי ששחקנים רבים הצטרפו למחאה, טראמפ כינה את המוחים "בני זונות", ודרש מבעלי הקבוצות להעיף אותם מהליגה. קאפרניק התאדה מה-NFL כשהוא רואה קוורטרבקים הרבה פחות טובים ממנו ממשיכים לשחק. המחאה התפוגגה. קאפרניק הגיע להסכם פשרה עם הליגה לפיו קיבל שישה מיליון דולר.
ב-2018 נייקי החליטה שקאפרניק יהיה הפנים של הקמפיין לציון שלושים שנים לסלוגן "ג'סט דו איט". הסלוגן הפעם היה "תאמינו במשהו אחד, אפילו אם תפסידו הכל". זה קרה אחרי שהוא לא שיחק פוטבול 600 ימים. בחודשים הבאים המכירות של נייקי עלו בשלושים אחוזים ומניית החברה נסקה לשיא כל הזמנים. החולצה של קאפרניק היתה החולצה הנמכרת בליגה. טראמפ ניגש לטוויטר וצייץ שקאפרניק הוא בושה, ואחר כך צירף תמונה של פאט טילמן והוסיף את ההאשטאג: "הוא נלחם עבור המדינה והחופש שלנו" ו"עומדים בהמנון".
כדי להבין את הסיפור הזה, את קאפרניק וטראמפ, דמוקרטים וליברלים, פוטבול ומלחמה, חופש דיבור ופטריוטיות, חייבים קודם כל להכיר את פאט טילמן.
"סרט הוליוודי בבימוי וושינגטון"
טילמן גדל ליד סן חוזה, האח הבכור מבין שלושה בנים. הוא היה בלונדיני עם שיער ארוך, נעל רק נעלי אצבע, גלש בים ועל סקייטבורד כדרך חיים, היה צמא לידע והיה חסר פחד באופן קיצוני. הוא היה מטייל בטבע כשהוא נע מעץ לעץ על הענפים, מטפס על חזיתות בתים, עושה עמידת ידיים על מעקה של גג בניין בן ארבע קומות, קופץ ממצוקים של עשרים מטרים בלי לבדוק מה עומק המים מתחתיו - ומבקש מהחבר שלו להאיץ את המהירות ברכב בו נסעו ל-120 קמ"ש לפני שיצא מהחלון והתיישב על הגג.
בגיל 17 הוא נכנס למוסד לעבריינים צעירים לחודש בגלל קטטה שבה היה מעורב כשהגן על חבר. שנה לאחר מכן התקבל כנגד כל הסיכויים לאוניברסיטת אריזונה סטייט על מלגת פוטבול. המאמן שלו אמר לו שהוא רוצה להקפיא אותו בשנה הראשונה, וטילמן אמר לו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל שהוא, טילמן, הולך להיות מחוץ לאוניברסיטה תוך ארבע שנים "כי יש לי עוד דברים חשובים לעשות בחיים".
אחרי שאמרו עליו שהוא קטן ואיטי מדי, טילמן זכה בשנה האחרונה שלו בתואר שחקן ההגנה של הליגה, סיים את התואר, ונבחר באחד המקומות האחרונים בדראפט על ידי אריזונה קרדינלס. בקיץ היה לו משעמם אז הוא רץ מרתון, בקיץ שאחריו הוא סיים טריאתלון. הוא היה מטפס על עמודי התאורה במגרש הפוטבול כדי להסתכל על הכוכבים מקרוב.
אף אחד לא נתן לו סיכוי בליגה, אבל אנשים כמו טילמן מצליחים בדיוק ודווקא היכן שאף אחד לא נותן להם סיכוי. אחרי השנה השלישית שלו בליגה סנט לואיס הציעה לו חוזה על סך תשעה מיליון דולר לחמש שנים. טילמן אמר לסוכן שלו שהוא רוצה להישאר נאמן לקבוצה שלקחה אותו והאמינה בו, וביחד הם חתמו על חוזה חדש באריזונה על סך 512 אלף דולר לשנה. טילמן אמר לסוכן שלו, אחד שגוזר קופון מכל דולר שטילמן מכניס, לסרב לכל הצעה לחוזה פרסום. כשהתחילה השנה הרביעית, אירעה ההתקפה על אמריקה בספטמבר 2001. אריזונה הציעה לטילמן חוזה לשלוש שנים ו-3.6 מיליון דולר לעונה. הסוכן שלו ליקק את האצבעות. טילמן אמר לו לחכות, ואחרי חודש הודיע לו שהוא ואחיו מתגייסים לצבא. שזה הדבר הנכון לעשות, הם הולכים לצעוד ברגליהם של בני המשפחה שלו שחטפו כדורים, נפצעו והיו האחרונים לנטוש מטוס בפרל הרבור. כשטילמן התגייס, הוא קיבל מכתב רשמי מדונלד ראמספלד, שר ההגנה, שבירך אותו על הצטרפותו. ראמספלד גם שלח מכתב מיוחד לראשי הצבא כדי שישימו לב לבחור.
הם הגיעו, כמובן, ליחידת עילית. הנשיא בוש רצה שטילמן יישאר באמריקה, ויהיה נער הפוסטר של גיוס צעירים לצבא. טילמן התחתן ואת ירח הדבש שלו בילה בבורה בורה. המשכורת שלו צנחה ל-8,000 דולר בשנה. הוא היה שותף במבצע לחילוץ ג'סיקה לינץ שאחריו אמר לחבריו ש"זוהי לא מלחמה, זה סרט הוליוודי שוושינגטון מביימת. כל המלחמה הזו היא פאקינג פשע מלחמה".
כשחזר לאמריקה ניסה להיפגש עם נועם חומסקי. הוא המשיך לדבר נגד המלחמה. הסוכן שלו אמר לו שיש לו הצעה לשחק בסיאטל עבור מיליונים, טילמן ענה שהוא התחייב לצבא לשלוש שנים. הוא עלה למטוס עם הפלוגה, "הכבשה השחורה", וטס לאפגניסטן. הפלוגה שלו נקלעה לאמבוש. טילמן נהרג. אחיו שהיה בשיירה מאחוריו קיבל את הידיעה וטס איתו לאמריקה. הממשל זרק עליו עיטור כזה ומדליה אחרת. במותו, טילמן היה נער פוסטר אפילו הירואי יותר. הסיפור האמריקאי האולטימטיבי, האיש שוויתר על הכל והיה מוכן למות בשביל לשמור על כל מה שאמריקה מייצגת.
אש "ידידותית" וטיוח
כמובן שכל הסיפור הזה היה שקר מושלם: מה שברור הוא שטילמן נהרג מאש ידידותית. יש מי שטוען שטילמן פשוט נרצח על ידי חבריו ליחידה. אלו הן העובדות: טילמן חטף מטחי כדורים למרות שסימן בידיו וברימון עשן שמדובר בצבא האמריקאי. למרות העדויות שהאש נורתה ממרחק של מאות מטרים התברר בניתוח שלאחר המוות שהאש שהרגה אותו נורתה ממרחק של עשרה מטרים. הקסדה, האפוד והמדים שלו נשרפו בגלל סיבות היגיינה, אבל האמת היא שחבריו לפלוגה רק ביקשו למחוק עדויות שהוא מת מאש אמריקאית.
חוקר המוות סירב לחתום על טופס הנתיחה בגלל שטען שהאויב לא היה יכול לירות מקבצים מדויקים כל כך בראשו של טילמן ממרחק כזה. הדבר המחשיד ביותר היה העובדה שחבריו ליחידה שרפו את היומנים האישיים שלו. בנוסף, מדובר ביחידה שבה אף אחד לא הולך להשתין בלי רשות מהמפקדים ולכן ברור שכל האקטים הללו הגיעו כהוראה מגבוה. מאוד גבוה. הצבא ידע כמעט מיידית שמדובר בתקלה. הוא החליט, רק אחרי לחץ, להודות בפני המשפחה שהוא מת מאש של חבריו. ההירואיות האמיתית שלו לא הספיקה להם.
קאפרניק היה רחוק מזה. הוא היה תוצר מעבדה: חצי שחור וחצי לבן, שאומץ בוויסקונסין וגדל בקליפורניה, ספרינטר בגוף של מתאגרף, אוהב ראפ ששמע גוספל כל יום ראשון בכנסיה, מתלבש כמו גנגסטר ומברך לפני כל ארוחה. על החזה שלו מרוח קעקוע: כנגד כל הסיכויים.
אבל היו דברים מקבילים ביניהם. שניהם לא ביזבזו את הכסף שהרוויחו, שניהם ברחו מהתהילה, לשניהם לא היה אכפת ממה שאחרים אמרו או חשבו עליהם, שניהם ידעו את האמת על עצמם. שניהם הצליחו בגיל צעיר לעשות את מה שרוב האנושות לא מצליחה לעשות כל החיים: לגלות את הקוד הסודי של המנעול של עצמם ואז להקשיב לקול הפנימי שלהם וללא לתת לשום רעש מבחוץ להפריע להם כדי ללכת אחריו. נייק, עם מגע המידאס שלה, הבינה שהאמת היא דבר מדבק: היא החליטה מה שאסור לתאגיד להחליט: היא לקחה צד, והחליטה שקאפרניק הוא הסוכן של הדור הבא, הפנים של השינוי. קאפרניק הבין מהר מאוד שיש מעט אנשים שחיים ומתים לפי חליל האמת שבתוכם. שמוכנים להקריב הכל בשביל האמת הזו. הוא ירד מטוויטר ולקח את המחאה שלו לעולם האמיתי, ורק שם הוא הפך לוויראלי. הוא הבין שלפעמים כדי לעמוד על הזכויות שלך, אתה חייב לכרוע ברך. כדי להאמין במשהו, אתה חייב להיות מוכן לוותר על הכל. קבוצות ברחו ממנו. "הוא רע לעסקים", הם אמרו. רוג'ר גודל, הקומישינר של ליגת הפוטבול נשאל מדוע לדעתו קאפרניק אינו מוצא עבודה. "אני לא מומחה לפוטבול", ענה.
הנשיא טראמפ וצבא מחוללי הספינים שלו ניסו לשים את קאפרניק בצד השני של המתרס שבו נמצא טילמן. הפטריוט מול הבוגד. אבל האמת היא שקאפרניק (כפי שהסביר זאת גם בויאר) הוא ממלא הצוואה האמיתי של טילמן. לפני שמת, טילמן ביקש מהחברים שלו שאם ימות, שלא ייתנו לממשל בוש לנצל את המוות שלו למטרות פרופוגנדה. הממשל שיקר לגבי מותו ולקח את האיש שברח מחוזי פרסום למסע פרסום עבור הצבא. קאפרניק הבין שטילמן התנדב לאפגניסטן, לעירק, למות בשביל שאמריקה תחיה בשלום פנימי. כמו טילמן, הוא הבין שספורט הוא לא רק מקום לנצח ולזכות באליפויות, אלא פלטפורמה שבחרה בו כדי לחולל שינוי, שבדיוק כמו טילמן גם הוא התנדב והקריב כדי לשמור על הגבולות המוסריים של אמריקה, בעיקר בעת משבר מוסרי גדול כל כך. כמו המוות של טילמן, גם האקטיביזם של קאפרניק התניע שיח.
כמו טילמן, גם קאפרניק היה חזק ומהיר וידע שכדי להצליח על המגרש הוא יהיה חייב לקבל אוטוריטה ללא מרד. כמו טילמן, גם הוא לא יכול היה יותר לנשום אז הוא עזב את התהילה, את המיליונים ואת הצ'ירלידרס, כדי לרדוף אחרי האמת. כמו טילמן, הוא הבין שהוא חלק ממאבק שהוא יקבל ויעביר בירושה. כמו קאפרניק, טילמן היה חסר פחד, כמוהו הוא הבין שיש מקום שבו נגמרים הדיבורים ומתחילים המעשים וזה המקום שבו אתה מתחיל להבין מי אתה באמת. כמו קאפרניק, גם טילמן היה שקוף ומסתורי באותה עת, מספיק גמיש כדי להיפגש עם כל אחד במקום שבו השני היה קיים. לאנשים קשה להיות באותו מיקוד כמו קאפרניק וטילמן: האמת הפנימית שלהם מזכירה להם בכמה שכבות ובאיזה כלא כיסו הם את האמת שלהם. שניהם הבינו שהדרך היחידה להתגבר על הפחד, היא להסתכל לו בעיניים. טילמן אמר פעם שהוא בוחר את החברים שלו רק מאלו שלא פוחדים לחשוף את מה שהם הכי פחות טובים בו. קאפרניק אמר שהפחד הוא המכשול היחידי שעומד בין אנשים ובין האפשרות לחיות את החיים במלואם, ושאם אתה חי בפחד, אתה מתחיל לחיות דרך חיים של אחרים.
טילמן מת כשהוא צועק "אני פאקינג פט טילמן, תפסיקו לירות. אני פאקינג פט טילמן", אבל יכול להיות שהוא מת ברגע שבו הבין שהוא מלהטט באקרובטיקה בין היושר הפנימי שלו לבין השירות במה שהוא כינה "פשע מלחמה". בתמונות וקטעי וידיאו מתקופת הפוטבול שלו אפשר לראות איך טילמן האתאיסט נמנע מלכרוע ברך עם חבריו לקבוצה כשנאספו לתפילה. התנועה של קאפרניק מתפזרת עכשיו בכל אמריקה, האמת אכן מדבקת. הוא פתח חור שחור בקרביים של אמריקה.
יש המון דברים שמבדילים בין טילמן וקאפרניק. אבל יש שני דברים שקושרים אותם בקשר עבותות: הם החליטו לוותר על הנוחות ולחיות חיים קשים ומפחידים. כמו האמת. בדיוק ההפך מהנשיא שלהם (אתם יכולים לדמיין את טילמן מצייץ בטוויטר?). שניהם הבינו שפטריוט אמיתי הוא מי שלא מפסיק לשאול את עצמו ואת המדינה שלו שאלות. פט טילמן היה מוכן להקריב את הכל כי חשב שאמריקה שווה את זה. קולין קאפרניק מוכיח לו שהוא צדק.
פורסם לראשונה: 17:29, 12.06.20
