בכל משאל שנעשה עד היום, והיו מאות ואלפים כאלה, כשנשאלת השאלה מי הייתה הנבחרת הטובה ביותר בכל הזמנים - התשובה תמיד זהה: ברזיל 1970. אפשר להתווכח מי היה השחקן הגדול בכל הזמנים, הקבוצה הטובה אי פעם. אבל כשזה מגיע לנבחרות, הקונצנזוס הוא מקיר לקיר.
ביום ראשון ימלאו 50 שנה בדיוק לניצחון של ברזיל 1:4 על איטליה, בגמר המונדיאל שהתקיים באיצטדיון אצטקה במקסיקו סיטי. זה היה משחק מושלם של נבחרת מושלמת, שלא רק רשמה ניצחון אדיר ועוצמתי, אלא גם עשתה זאת בסטייל, עם מגוון מסחרר של יכולות אישיות וקבוצתיות שלא שוחזרו מאז.
ברזיל כבר הייתה אלופת עולם פעמיים לפני כן. ב-1958 עם הנער פלה בן ה-17 וחצי, וב-1962, כשהגיבור הגדול היה גארינצ'ה, אשף הכדרורים. אבל במונדיאל שהתקיים באנגליה ב-1966 ברזיל כשלה והודחה כבר בסיבוב הראשון.
הפרשה שקדמה לזכייה
לקראת המונדיאל במקסיקו החליטה ההתאחדות הברזילאית להמר על מאמן צעיר ולא מנוסה, מריו זגאלו שהיה אז רק בן 38. זגאלו היה שחקן אדיר. הוא לא רק היה בהרכב שזכה בגביע העולם בשבדיה ב-58 אלא גם הבקיע באותו גמר. ב-1966 הוא החל לאמן את בוטאפוגו וכעבור ארבע שנים בלבד הוזעק לנבחרת, רק ארבעה חודשים לפני פתיחת המונדיאל במקסיקו.
הנסיבות, צריך לומר, היו מוזרות. המאמן שהעלה את ברזיל למקסיקו היה ז'ואו סלדאניה, עיתונאי הספורט המפורסם בברזיל באותם ימים, שהאמין שהוא מבין בכדורגל יותר מכל המאמנים. גם נשיא ההתאחדות דאז ז'ואו הבלאנז' האמין בו והתוצאות, צריך לומר, היו מצוינות. שישה נצחונות על קולומביה, ונצואלה ופרגוואי עם הפרש שערים 2:23.
אבל לסלדאניה היו לא מעט בעיות. קודם כל הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, שהייתה מחוץ לחוק אז, כשברזיל הייתה תחת משטר צבאי נוקשה. ושנית, הוא היה אדם מבריק אבל קפריזי. ב-4 במרץ 1970 ברזיל הפסידה במשחק ידידות מול ארגנטינה, שלא העפילה למונדיאל. סלדאניה הזועם אמר שהוא שוקל להדיח מהסגל למקסיקו את פלה.
זה כבר היה יותר מדי. רק שנה קודם לכן כבש פלה את השער ה-1000 בקריירה שלו והמעמד שלו בברזיל היה כשל קדוש. בסופו של דבר מי שהחליט להתערב בעניינים היה לא אחר מאשר נשיא ברזיל, אמיליו מדיצ'י, שגם ככה לא סבל את סלדאניה, גם בשל דיעותיו הפוליטיות אבל גם בגלל שסירב לזמן לסגל את השחקן האהוב עליו, דאריו. מדיצ'י הורה להבלאנז' לפטר את סלדאניה, זגאלו הצעיר מונה במקומו, וכך נסללה הדרך לזכייה בגביע העולם השלישי של הסלסאו.
ברזיל הוגרלה לבית אחד עם אלופת העולם אנגליה, צ'כוסלובקיה ורומניה. כל משחקי הבית נערכו באיצטדיון חליסקו בגוודלחארה, שהפכה למשך כמה שבועות ל"ברזיל הקטנה". מאחר ונבחרת מקסיקו שיחקה בעיר הבירה, לפחות בשלב המוקדם המקומיים אימצו לעצמם את הנבחרת של פלה, ז'אירזיניו וטוסטאו. בפועל היו מעט מאוד ברזילאים ביציעים. רק כמה מאות תיירי כדורגל יכלו להרשות לעצמם אז את הנסיעה היקרה.
מי שצופה בסרטים שצולמו אז, לפני 50 שנה, רואה 50 אלף צופים מריעים לנבחרת ברזיל, כשרבים מהם לבושים בחולצות צהובות. לא להתבלבל, אלו מקסיקנים.
המשחק הראשון של הסלסאו היה מול צ'כוסלובקיה, שפתחה מצויין ואפילו עלתה ליתרון. אבל אז החלה המסיבה. זה היה "ז'וגו בוניטו" במיטבו. המערך שבנה זגאלו, 4-2-4, עם המון תנועה וחילופי מקומות, עם מגנים שתוקפים מהאגפים, עם קלילות וטבעיות בכל נגיעה - ובעיקר עם רביעייה קדמית ששיחקה כדורגל שמימי.
זגאלו בנה נבחרת שהיו לה ארבעה חלוצים שיכלו לשחק בכל תפקיד התקפי. זה עדיין לא היה ה"טוטאל פוטבול" ההולנדי, שהחל להשפיע אז על כל העולם, אבל הניצוצות לכך כבר נראו. טוסטאו היה החלוץ הקדמי, אבל במונדיאל הוא יותר בישל ומסר מאשר הבקיע. פלה שיחק מעט מאחוריו, כאשר ריבלינו הגיח בעיקר מימין וז'אירזיניו בעיקר משמאל. אבל לאף אחד מהם לא הייתה "משבצת" קבועה. הם החליפו ביניהם מקומות כל הזמן. לשמור עליהם היה בלתי אפשרי.
תאופילו קוביאס, הכוכב הפרואני אמר: "היו להם ארבעה מספרי 10 בקבוצה. אם הבקעת נגדם ארבעה שערים, הם היו מבקיעים שמונה". באמת שצריך לראות את התקציר של המשחק כדי להבין. כי מילים לא יוכלו לתאר את היופי המרהיב של המהלכים והשערים.
ריבלינו הצעיר השווה בבעיטה חופשית מטורפת. פלה קבע 1:2 בדקה ה-59 כשעצר את הכדור על החזה, נתן לו לקפוץ פעם אחת וירה לרשת. והסיום היה של ז'אירזיניו. תחילה הוא הקפיץ בנונשלנטיות מעל לשוער וגלגל לרשת ולאחר מכן התעלל בארבעה שחקני הגנה ושוער וקבע 1:4.
העולם עמד והשתאה. זה לא היה דומה לשום דבר שהעולם ראה עד אז. זו הייתה שמחת חיים מתפרצת, שבאה לידי ביטוי בהנעת הכדור, בטכניקה האישית, בחילופי המסירות ולא פחות בחגיגות שבאו אחרי כל שער. זה היה כל כך שונה מכל מה שהעולם התרגל לראות. זה היה כדורגל מעולם אחר.
ולא פחות חשוב: זה היה המונדיאל הראשון ששודר בצבע. ב-1966 כבר שידרו את טורניר גביע העולם בשידורים ישירים בטלוויזיה, אבל זה היה בשחור לבן.
בקיץ 1970 פרצה הצבעוניות הטרופית הזו, השילוב של המדים הצהובים-כחולים והירוק של הדשא, לבתיהם של מאות מיליונים בכל רחבי העולם (לא בישראל כמובן), והאימפקט היה מדהים.
המשחק השני של ברזיל היה מול אלופת העולם אנגליה. השופט הישראלי אברהם קליין ניהל את קרב הענקים הזה שהסתיים עם שער הניצחון של ז'אירזיניו בדקה ה-59. מה שייזכר לא פחות הייתה כמובן "הצלת המאה". פלה נגח בעוצמה וכבר רצה לחגוג את השער, כאשר גורדון בנקס, השוער האנגלי, הצליח באורח פלא להדוף את הכדור מעל למשקוף. בעיני רבים זו נחשבת להצלה הגדולה בכל הזמנים.
העוצמה ההתקפית של הסלסאו, והבעיות שבכל זאת היו בהגנה, באו שוב לידי ביטוי בניצחון 2:3 על רומניה. פלה הבקיע פעמיים וז'אירזיניו פעם אחת. ברזיל נשארה לשחק בגוודלחארה גם ברבע הגמר נגד פרו, אותה אימן אז דידי, מגיבורי הזכייה של ברזיל במונדיאל 58 וחבר אישי קרוב של זגאלו.
טוסטאו בישל את השער הראשון לריבלינו, שהחגיגות המטורפות שלו כבר הפכו לשם דבר. טוסטאו כבש את השני מזווית בלתי אפשרית. פרו המצויינת חזרה עם שער שהיה כולו באשמתו של פליקס, השוער הברזילאי הבינוני. אגב, "בזכות" פליקס נוצרה האגדה (שאין לה כמובן קשר למציאות) שבברזיל אין שוערים טובים, כי כולם רוצים להיות חלוצים.... אבל כמו שאמר קוביאס, את ההתקפה של ברזיל אי אפשר היה לעצור. טוסטאו כבש עוד אחד וז'אירזיניו חתם עם שער סולו מופלא.
לקראת חצי הגמר מול אורוגוואי הברזילאים, בפעם הראשונה בטורניר, עלו בחשש גדול. אף אחד לא שכח את הניצחון של ה"סלסטה" על ברזיל בגמר 1950 במרקאנה. זה קרה רק 20 שנה קודם לכן וכולם דיברו רק על "המשחק שבו ברזיל בכתה".
וכאשר לואיס קובייה העלה את אורוגוואי ליתרון בדקה ה-19, רבים חששו שההיסטוריה תחזור על עצמה. זה היה המשחק החמישי והאחרון של ברזיל בגוודלחארה והמקומיים שהתאהבו בשחקנים במהלך השבועיים שחיו בעיר, דאגו לא פחות מאשר 100 מיליון הברזילאים שבבית. דקה לפני המחצית כולם נרגעו. טוסטאו שלח כדור חכם לרחבה והקשר השקט קלודואלדו הבקיע את שערו היחיד בטורניר, 1:1.
המחצית השנייה הפכה לקונצרט בצהוב-כחול. זה התחיל דווקא עם החמצה, אבל כזו שגם אחרי 50 שנה עדיין מרגשת ומטריפה את החושים. הכדור נשלח לעבר פלה, השוער מזורקביץ עט לעברו. פלה רץ שמאלה בלי לגעת בכדור, שהמשיך ימינה. מזורקביץ לא הבין מה קורה פה, ועד שהבין פלה עקף אותו ובעט לעבר השער. הוא החמיץ את המסגרת בסנטימטרים. אם זה היה נכנס, זה היה אחד השערים היפים והמופלאים בהיסטוריה. אבל גם אם המהלך הזה מוגדר טכנית כ"החמצה", עובדה שאנחנו מדברים על כך אחרי 50 שנה.
זה לא עזר לאורוגוואי. ה"ז'וגו בוניטו" היה בלתי ניתן לעצירה. ז'אירזיניו וריבלינו קבעו 1:3 עם שערים קסומים וברזיל עלתה לגמר. היא נפרדה לשלום מאנשי גוודלחארה ונסעה למקסיקו סיטי, לגמר מול איטליה. ה-21 ביוני 1970, איצטדיון אצטקה, 107,412 צופים. זה היה מפגש בין הנבחרת עם ההתקפה הטובה בעולם, כנראה בהיסטוריה, לבין איטליה, עם הגנת הברזל, ה"קטנאצ'יו".
פלה, אז בן 29, כבר ידע שזה יהיה המונדיאל האחרון שלו. היו לו כבר שתי זכיות, ב-1958 ו-1962, והוא כל כך רצה להיות הראשון בהיסטוריה שזוכה בגביע העולם שלוש פעמים. טוסטאו, חברו הטוב, אמר: "הוא רצה לסיים את דרכו בנבחרת עם ניצחון גדול, אישי וקבוצתי, כדי שלאף אחד לא יהיה ספק באשר למיהו הגדול בכל הזמנים".
ואכן פלה, הסמל של אותה נבחרת ואותו דור, כבש את השער הראשון בגמר בדקה ה-18. ריבלינו הגביה לרחבה ופלה עלה מעל הבלם טרצ'יזיו בורגניק ונגח לרשת. בורגניק, כוכב אינטר, אמר לאחר הגמר: "אמרתי לעצמי לפני המשחק שפלה הוא בסך הכל בשר ודם כמו כל אחד – אבל טעיתי". 8 דקות למחצית קלודואלדו ניסה למסור בעקב – ושילם ביוקר. איטליה הסתערה, השוער פליקס יצא מחוץ לרחבה והותיר לרוברטו בונינסנייה את העניין הפשוט, לגלגל לרשת ולקבוע 1:1.
ושוב, כמו במשחקים הקודמים, העוצמה של ברזיל באה לידי ביטוי בעיקר במחצית השנייה. דקה 65 וז'רסון, הקשר השקט בדרך כלל, בעט טיל ברגל שמאל לפינה הרחוקה, שער שקבע 1:2 והרגיע את ברזיל, אחרי כמה החמצות איטלקיות מהעבר השני. 6 דקות לאחר מכן הכל בעצם נגמר. ז'אירזיניו הלהטוטן כבש עוד שער, השמיני שלו בטורניר (הוא כבש בכל ששת המשחקים) והחגיגה ביציעים החלה.
ועדיין היה זמן לדובדבן שעל הקצפת, לשער האיקוני ביותר מהטורניר הזה. השער שחתם את דרכה של הנבחרת הגדולה בכל הזמנים. שער שכבש דווקא המגן הימני, שבמקרה היה גם הקפטן, קרלוס אלברטו טורס.
השער הזה הוא תמצית התופעה שקוראים לה נבחרת ברזיל 70. מהלך שמתחיל במרכז המגרש עם קלודואלדו, שמכדרר סביב האיטלקים וזוכה לקריאות "אולה" מהקהל הנלהב. ואחרי מגוון מסירות מצד לצד ומרגל לרגל, המאסטרו פלה מניח את הכדור לצד ימין שלו, מבלי להביט. קרלוס אלברטו מגיע בתזמון מושלם וברגל ימין, שמסתובבת עם התנופה, קובר כדור רביעי ברשת של אלברטוסי.
"יצירת אומנות!" זועק השדר הברזילאי, וכל כך מדייק. זה היה כדורגל קוסמי, חד-פעמי, שגם אחרי מאות ואלפי צפיות לא מפסיק לרגש.ברזיל התחילה את המונדיאל עם 1:4 מול צ'כוסלובקיה וסיימה עם 1:4 נגד איטליה. היא ניצחה בכל משחקיה, הבקיעה 19 שערים וספגה 7. ובעיקר: היא נכנסה להיסטוריה כנבחרת הגדולה בכל הזמנים.
ואלה שמות
פליקס: השוער של פלומיננסה הפך לסוחר מכוניות אחרי פרשיתו. היה מעשן כבד ומת ב-2012 בגיל 74.
קרלוס אלברטו טורס: הקפטן הלך בעקבות פלה ושיחק בניו יורק קוסמוס. אימן את נבחרת אזרבייג'אן ומת ב-2016 בגיל 72.
בריטו: הבלם הקשוח, היום בן 80, פרש מכדורגל ב-1979.
ווילסון פיאזה: הבלם הטכני היה קפטן הנבחרת ב-1974. שיחק 16 שנה בקרוזיירו. אחרי שפרש היה בעלים של תחנת דלק. בן 77.
אברלדו: המגן השמאלי ששיחק כל הקריירה בגרמיו נהרג בתאונת דרכים ב-1974, יחד עם אשתו ובתו, כשהוא בן 30 בלבד.
קלודואלדו: הקשר היה רק בן 20 במונדיאל במקסיקו, שיחק עם פלה בסאנטוס. אחרי שפרש עבר לעסוק בנדל"ן.
ז'רסון: נחשב ל"מוח" של הנבחרת. החמיץ את המונדיאל ב-1962 בשל פציעה אבל היה מכוכבי הזכייה 8 שנים לאחר מכן. נבחר לשחקן המצטיין בגמר. בן 79.
רוברטו ריבלינו: בגלל השפם נראה ב-1970 מבוגר מ-24 שנותיו. בן למהגרים מאיטליה, ריבלינו הוא זה שהמציא את ה"פליפ-פלאפ", המהלך אותו שיכלל רונאלדיניו ושזכה לכינוי "אלסטיקה". ריבלינו בן ה-74 משמש כיום כפרשן טלוויזיה.
ז'אירזיניו: החלוץ בן ה-75 כיום היה יורשו של גארינצ'ה, גם בנבחרת וגם בבוטאפוגו. ב-1990 כשאימן את סאו כריסטובאו הקטנה גילה את רונאלדו, שהיה אז בן 14, ודאג להעביר אותו לקרוזיירו, אחת הקבוצות בהן שיחק.
טוסטאו: החלוץ הכשרוני פרש מכדורגל בגיל 26 בשל בעיות ראיה, שלא נפתרו גם אחרי ניתוח שעבר. אחרי הפרישה המאולצת הפך לרופא עיניים. היום בן 73, בשנים האחרונות נחשב לאחד מפרשני הכדורגל המוערכים ביותר בברזיל.
פלה: לדעת רבים הכדורגלן הטוב בכל הזמנים. אדסון ארנטס דו נסימנטו. במונדיאל במקסיקו הבקיע 4 שערים ובישל עוד 5. למרות שלא היה הקפטן הרשמי, היה הסמל של הנבחרת. אחרי הקריירה בסאנטוס עבר לניו יורק קוסמוס וסייע להפוך את הכדורגל לספורט פופולרי בארה"ב. באוקטובר יחגוג יום הולדת 80. סובל בשנים האחרונות מבעיות בריאות קשות.
