לפני שלוש שנים נוסדה בארה"ב ליגת כדורסל שהקים הראפר והשחקן אייס קיוב, ונקראת Big3. יש בה 12 קבוצות עם סגלים מתחלפים של שחקני עבר אמריקאים ואירופאים, ואלה משחקים שלושה נגד שלושה על חצי מגרש. זה עסק כלכלי מצליח למדי, שגם נותן לשחקני עבר אפשרות לעשות קצת כיף. בין המאמנים אפשר למצוא את ד"ר ג׳יי, גארי פייטון, ג׳ורג׳ גרווין וליסה לסלי, וקומישינר עם שם גדול בפני עצמו: קלייד דרקסלר, כוכב העבר של פורטלנד טרייל בלייזרס.
לכתבות הקודמות בסדרה:
האלוף שהפך בעל כורחו לסמל עבור הנאצים
אחד החוקים במשחקים האלה הוא זריקת ארבע נקודות לסל שנקלעת מחצי מגרש, ויש שחקן אחד בליגה שהחוק הזה כאילו נוצר בשבילו. קוראים לו מחמוד עבדול-ראוף, הוא בן 51, בכושר מצוין, ו-20 שנה לפני קולין קאפרניק הוא איבד את מה שהייתה אמורה להיות קריירת NBA בלתי נשכחת בדיוק מאותה סיבה: הוא סירב לעמוד בהמנון.
עבדול-ראוף, שנולד בשם כריס ג'קסון, נבחר שלישי בדראפט של 1990 על-ידי דנבר נאגטס. הוא היה גארד עם מהירות עצומה, שליטה מוחלטת בכדור, קליעה בלי שום מגבלות טווח, סטף קרי לפני סטף קרי. מאמן הנאגטס אז היה דן איסל, ועבדול-ראוף פרח. הוא נבחר לשחקן המשתפר של העונה ב-1992/93, עם ממוצע של 19.2 נקודות למשחק ו-93% מהעונשין. העובדה שהוא עשה את כל זה כשהוא מתמודד עם מקרה קשה של תסמונת טורט, רק העצימה את ההערכה לכישרון.
עבדול-ראוף אובחן בתסמונת כשהיה בתיכון וסיפר כי כנער צעיר נהג להתפלל לאלוהים שישחרר אותו מהטיקים והפרכוסים. פעולה פשוטה כמו קשירת נעליים היתה כל כך מעייפת, שהוא לפעמים היה מותש עוד לפני האימון. אפילו הזריקה לסל הייתה עבודה קשה, כי הוא היה חייב להוציא את הכדור מהיד בעשירית שניה מדויקת. ואם היתה מגיעה עווית קטנה שבגללה החטיא, או חמור לא פחות בעיניו - הכדור נכנס לסל בצורה לא חלקה - הוא רתח מכעס. חברים לקבוצה נדהמו מכך שהוא לא מתלונן על המצב, אלא משתמש בו כדי להשתפר כל הזמן.
ג'ורדן הציע פשרה, אולאג'ואן התנגד
השמיים באמת נראו כמו הגבול עבור השחקן הצנום, או לפחות פסגות הרי הרוקי, אבל אז משהו קרה. קצת אחרי שהצטרף לליגה התאסלם וב-1993 שינה רשמית את שמו למחמוד עבדול-ראוף. המאמן איסל היה אחד הראשונים בנאגטס שקרא לו בשמו החדש, אבל חברים לקבוצה התחילו להרגיש שהוא מביא את הדת קצת יותר מדי לחדר ההלבשה.
לפונזו אליס, הפורוורד של הנאגטס באותם ימים, שהיה חבר טוב של עבדול-ראוף, אמר ל"דנבר פוסט": "זה לא משנה אם אתה נוצרי או מוסלמי, אתה צריך להיזהר לא לגרום לאנשים אי נוחות או תחושה שאתה מנסה לכפות עליהם משהו". בנוסף, היה הצוות המקצועי מוטרד מכך שעבדול-ראוף הגיע לאימונים לאחר לילות בהם הלך ללכת לישון מאוחר, כיוון שלמד אסלאם לתוך הלילה.
ובכל זאת, נדמה היה כי כולם בדנבר הסתגלו לסיטואציה. את עונת 1995/96 התחיל עבדול-ראוף בכושר שיא, כולל משחק של 51 נקודות נגד יוטה ג'אז. אבל במקביל הוא החל להיעלם מטקס השמעת ההמנון, נשאר בחדר ההלבשה או עמד בצד וניסה לא למשוך תשומת לב. ואכן כל זה עבר בשקט רוב העונה, עד שכתב רדיו מקומי שם לב לתופעה, והכל התפוצץ.
עבדול-ראוף אמר לתקשורת כי הוא לא יכול לעמוד בהמנון מכיוון שהקוראן אוסר עליו להשתתף בטקסים לאומניים, וכי הדגל האמריקאי הוא "סמל לדיכוי ורודנות. למדינה הזו יש היסטוריה ארוכה, אי אפשר להתווכח עם עובדות, אתה לא יכול להיות בצד של אלוהים ולתמוך בדיכוי". מאוחר יותר טען כי היחס אליו היה אגרסיבי במיוחד פשוט בגלל שהוא מוסלמי. "התקשורת ניסתה לצייר אותי כ'מוסלמי שלא אוהב את הדגל שמייצג את האידיאלים של אמריקה'. אבל כשאני מסתכל על העובדות בשטח, הדגל לא מייצג את מה שאתם אומרים שהוא מייצג. אני לא יכול לכבד סמל כזה".
כדי להוסיף זיקוק למדורה, הוחלט במקביל להעביר לדנבר את משפטו של טימות'י מקוויי, שפוצץ שנה קודם את הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי. העיתונות הארצית הגיעה ברכבת אווירית לדנבר, והתנפלה גם על הסיפור הזה. כלי התקשורת עסקו סביב השעון במה שבעיני השדרים והפרשנים היה - לא במקרה זה נשמע מוכר - "חוסר כבוד למדינה ולחיילים אמריקאים".
בניגוד לקאפרניק, שזכה לתמיכה של עשרות שחקנים, סלבריטאים ופעילים, עבדול-ראוף היה לגמרי לבד. איגוד השחקנים תמך בו בצד הכלכלי, אבל מעבר לכך הוא היה בודד מאוד. חאכים אולאג'ואן, בעצמו מוסלמי, אמר לעיתונאים כי הוא לא מסכים עם עמדתו של עבדול-ראוף: "להיות מוסלמי טוב זה להיות אזרח טוב". אחרים הזכירו לעבדול-ראוף שהוא "עשה הרבה כסף מהמדינה הזו", ומייקל ג'ורדן הציע פשרה: "שיישאר בחדר ההלבשה, אבל אם הוא בחוץ, הוא צריך לעמוד".
התגובה של ה-NBA הייתה מהירה. עבדול-ראוף הושעה ממשחק אחד ללא תשלום, מה שעלה לו 31,707 דולר, ובעזרת קארים עבדול-ג'באר הגיע לפשרה עם הליגה לפיה הוא יעמוד, אך יעשה זאת בתנוחת תפילה. כשחזר מההשעיה אמר חברו לקבוצה דיקמבה מוטומבו: "אנחנו מקבלים אותו בידיים פתוחות, אבל כולם יודעים שמבחינת הליגה הוא איש מת מהלך".
וזה בדיוק מה שקרה. למרות היותו הקלע המוביל של הנאגטס, דקות המשחק של עבדול-ראוף פחתו, הוא איבד את המקום בחמישייה, ובסוף העונה נשלח לסקרמנטו עם החוזה שלו וגם שם שיחק מעט מאוד. הוא היה רק בן 29 כשהחוזה פג ואף קבוצה בליגה לא רצתה אפילו לבחון אותו במחנה אימון. אחרי ניסיון כושל אחרון בוונקובר, נאלץ עבדול-ראוף לעזוב את ארה"ב, שיחק בטורקיה, רוסיה, איטליה, יוון, יפן והגיע עד סעודיה.
"ניסו להשתיק אותי"
"אנשים אומרים שהוא הוכנס לרשימה השחורה", אמר לפני כמה שנים ג'יילן רוז, פרשן ה-NBA הבכיר ששיחק עם עבדול ראוף, "אבל אנחנו השחורים מכנים את זה 'הרשימה הלבנה'. לאדם הלבן יש את הכוח להחליט אם לתת לנו הזדמנות לשחק, וגם לגרום לכך שלא נוכל לדרוך על המגרש אם אנחנו עושים משהו שלא נראה לו. אין שום ספק שבלי כל זה, הייתה למחמוד קריירה ארוכה ב-NBA, וכל מי שאומר אחרת משקר ויודע שהוא משקר".
המאמן הראשון שלו, דן איסל, עדיין מצר על ההחמצה. "אני חושב שהוא קיבל עצות רעות מאנשים", אמר איסל לעיתון בדנבר, "הוא יכול היה להיות מוסלמי ועדיין לעמוד בהמנון. זו היתה ההחלטה שלו וזו היתה הבחירה שלו וכולנו יודעים לאן זה הלך משם".
השאלה לאן היה יכול היה מחמוד עבדול-ראוף להגיע ב-NBA תישאר פתוחה, כמו גם התהייה איך הייתה מתקבלת המחאה שלו ב-2020. האם גם השנה היו שורפים את הבית שלו ומרססים עליו את האותיות KKK כפי שעשו לביתו במיסיסיפי? האם שני שדרי רדיו היו פורצים למסגד בפרבר של דנבר, עם טורבנים על הראש, ומנגנים את ההמנון בחצוצרה? האם היה סופג פחות קללות גזעניות? התשובה לגמרי לא ברורה.
עבדול-ראוף שיחק ברחבי העולם עד גיל 42, שחקן שאהב את משחק הכדורסל אהבת נפש. הוא כמעט ולא מתראיין, אבל בהתבטאות נדירה ב-2017 אמר ל"וושינגטון פוסט" כי הוא לא מתחרט: "ידעתי שאני לא יכול לתת כבוד לדגל שכביכול מסמל ערכים שהמדינה לא עומדת בהם. מבחינתי כנראה זו הדרך שהייתי אמור לעבור. אני בן אדם שהפך לספורטאי, אבל זה לא אומר שברגע שאתה ספורטאי אתה מפסיק להיות בן אדם. ניסו להשתיק אותי אז, והנה עברו 20 שנה ושום דבר לא השתנה, עכשיו יש שחקן אחר שאיבד את הקריירה שלו רק כי עשה את מה שאומרים לנו שהדגל מייצג".
