זה מתחיל שבוע לפני, לכל מקום שלא תלך הדרבי ירדוף אחריך. בכל מקום שתהיה בו יהיה מישהו שיבקש ממך להמר על התוצאה, אתה תענה בביטחון "זה שלנו", אבל עמוק בתוך הלב אתה יודע ששיקרת לו. אתה לחוץ כאילו יובנטוס באה להתארח בבלומפילד, ויודע שאין סיוט גדול יותר מלהפסיד דרבי. בדרבי תמיד מישהו מפסיד, גם התוצאה היא תיקו – הקבוצה החלשה יותר תחגוג את ההישג.
ובבוקר הדרבי אני מתעורר מוקדם מהרגיל, מריץ 20 תסריטים עליו בראש בערך. יום הדרבי הוא היום האיטי ביותר בשנה. הזמן עובר לאט יותר מיום כיפור. שום דבר לא מספיק מעניין כדי להעסיק אותי עד שמגיעה השעה לצאת למגרש. סוף סוף השעה הזאת מגיעה ואני יוצא לדרך, עם הצעיף, החולצה, והגרביים שמביאים מזל. מגיע לבלומפילד, מחנה במקום הקבוע שאף אחד לא מכיר חוץ ממך ועוד 1,000 אנשים בערך. רואה את אורות האצטדיון מרחוק, שומע את האוהדים שהגיעו בפתיחת השערים וכבר צרודים מרוב שירה.
נחילים של אוהדים נרגשים-מפוחדים בדיוק כמוני עושים את דרכם לאצטדיון, מנסים למסמס את הלחץ עם בייגלה או פלאפל. מסתכלים אחד על השני ומחכים שמישהו יגיד ש"מנצחים היום" בשביל תחושת ביטחון. שעה לשריקה מתפרסמים ההרכבים, כולם מתעצבנים שההוא לא פתח כי הוא בטוח יכבוש היום ולא השחקן שעולה במקומו. ומה זה ההרכב ההגנתי/התקפי הזה? המאמן רוצה להפסיד היום בכוח?
אני עושה את דרכי לאצטדיון, מחכה ליד השערים. רעש התופים מתחזק ואני ממלמל את השירים. נפרש בפניי שטיח צהוב בצד אחד ושטיח אדום מצד שני. נזכר בדרבי הראשון שלי, כשאבא החזיק לך את היד והסביר לי למה המשחק הזה חשוב. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, אבל היום אני מבין. מבין ולא יכול להסביר באמת, בדיוק כמוהו.
השחקנים עולים לחימום, רעש מחריש אוזניים של בוז ועידוד. קם מהכיסא למחוא כפיים. אני יודע שהשחקנים מתוחים ומתרגשים בדיוק כמוני, למרות שבמסיבת העיתונאים הם אמרו שזה "עוד משחק ליגה". אתה רואה את הדריכות שלהם והרצון לנצח. אתה רוצה לסמוך עליהם שבסוף הערב הם יגרמו לך לשמוח.
זהו זה. המשחק מתחיל. הלחץ קצת יורד. משום מקום הקבוצה שלי כובשת. הגוף באקסטזה, כל היציע מתחבק עם מי שלידו. אומר לעצמך "ידעתי, פשוט ידעתי" ומרגיש אושר שאין כמוהו בעולם.
ואז התעוררתי, והבנתי שהדרבי ייערך שוב ללא קהל. מה כל זה שווה? דרבי בלי קהל זה לא דרבי. זה כמו אוכל בלי טעם. כמו חיים בלי טיסות לחו"ל, כמו יוטיוב בלי סרטונים של חתולים. אין בזה טעם, אין בזה ריח. זה דרבי נטול גלוטן, נטול סוכר, ללא שומן, דל במרכיבים. רק השחקנים והמאמנים, שחלקם מתחלפים כל עונה. רק הקהל לא מתחלף, רק הוא נשאר במקומו. זוכר כל גול, מתענג שנים על ניצחונות, כואב הפסדים מלפני עשור כאילו הם היו אתמול. מבזבז את הימים שלפני הדרבי בצפייה בתקצירים. היחידים שבאמת מבינים את המשמעות העמוקה של הדרבי. בגלל הסיבה הזאת הם באים למתחם האימונים לפני המשחק כדי לנסות להסביר לשחקנים את המשמעות.
אם יהיה הערב (20:45) משחק היסטורי (הפועל תנצח אחרי המון שנים או מכבי תביס), זה יהיה קצת עצוב. האנשים שבאמת אכפת להם מהמשחק לא יהיו שם כדי לחזות בו. כל תוצאה שלא תהיה, תחוויר מול דרבי עם קהל. הדרבי הערב מתקיים אבל גם לא מתקיים באותו זמן, כי רוקנו ממנו את רוב המשמעות שלו.
לא משנה מה יקרה הערב בבלומפילד, הדרבי הבא יתעלה עליו בעשרות מונים. משום שבסבירות גבוהה הוא ייערך עם קהל ביציעים. ההתרגשות תתחיל שבוע לפני, כמו שתמיד היה. אנשים יקשקשו עליו שבועות וגם אם ייגמר 0:0, נצא מרוצים.
