המילים האלה, שנאמרו רק ביום שישי האחרון בהיכל קבוצת שלמה בת"א, מהדהדות בעוצמה: "אני לא קשור לפוליטיקה, מעולם לא הייתי. עכשיו אני נלחם בתור אדם חופשי, בלי דאגות. יש לי חיים חדשים, ועכשיו הכל טוב".
את הדברים אמר סעיד מולאי, הג'ודוקא האיראני שנאבק בפחד, ולמרות הסכנות שאורבות למשפחתו ולו מדי יום בגלל הצעד שעשה, לא הסכים להיות חנוק יותר תחת החוקים האכזריים של השלטונות באיראן שמנעו ממנו להתחרות כמו כל ספורטאי וערק מהמדינה. בישראל הוא הרגיש שהשאיר מאחוריו את האיסורים, החרמות והחששות. אבל מולאי הוא דוגמה נדירה לספורטאי שברח מהמערכת. סיפורה של סמירה זרגרי שעלה בימים האחרונים לכותרות בכל העולם מציג את הסבל שעוברות ספורטאיות ומאמנות באיראן, שהוא רק חלק מהדיכוי הקשה נגד נשים במדינה.
"הכאב שלי הוא כאבן של כל הנשים האיראניות"
נבחרת הנשים האיראנית בסקי אלפיני יצאה ביום רביעי לאיטליה כדי להתחרות באליפות העולם שהסתיימה אתמול. המאמנת זרגרי לא הייתה חלק מהמשלחת. התקשורת לא סיפקה פרטים רבים על המקרה, וכך גם איגוד הסקי האיראני, אך עיתון אחד הפועל נגד המשטר פירסם את הסיבה האמיתית: בעלה של זרגרי לא אישר לה לצאת מהמדינה, ושם זה הקול שקובע - אישה נשואה לא יכולה לקבל דרכון או לעזוב את גבולות איראן ללא הסכמת הבעל.
זרגרי נאלצה לאלתר: היא התקשרה שלוש פעמים ביום לארבע הגולשות אותן הכינה לאירוע הגדול - לפני המרוץ, בין המקצים ועם סיום התחרות - כדי לוודא שהן מוכנות, לתת הוראות אחרונות ולשמוע איך הלך. בגלל שלא היה לאיראנים זמן למצוא מחליפה, הגולשה הוותיקה בנבחרת, מריאן קולר, שימשה כמאמנת בפועל במהלך התחרות.
בחלופת הודעות טקסט עם סוכנות איי-פי, זרגרי חשפה מציאות מזעזעת: בעלה - איראני יליד ארה"ב - מנהל רומן עם חברתה הטובה ביותר, וניצל את הכוח שנתן לו החוק כדי להעניש אותה בגלל שלא הסכימה להתגרש. זרגרי כתבה: "הוא תמיד לועג לי ולנבחרת. אני כל כך עצובה ולא יכולה להאמין למה שקרה, הכאב שלי הוא כאבן של כל הנשים האיראניות. אבל אני אוהבת את הבנות שאני מאמנת וגאה בהן".
בציוצים שפירסמה כתבה זרגרי: "כאשר התחתנו, אמרתי לו שסקי זו התשוקה שלי, והוא נשבע בפניי שוב ושוב שלעולם לא יפגע בהתקדמות שלי. מדוע הוא שיקר? האם הוא קינא בהצלחה שלי? מדוע החוק לא מגן עליי?".
כאשר באן-בי-סי פנו לגולשות הנבחרת האיראנית, ניתן היה להרגיש עד כמה הסוגייה רגישה. התשובה המגומגמת של פורור עבאסי מעלה חשדות בנוגע לכך שאולי קיבלה אזהרות בנוגע לראיונות בנושא, אבל בין ההגנה על השלטונות היא גם דיברה על המציאות: "אנחנו חופשיות לעשות הכל באיראן, לנהוג, להתאמן ולהתחרות", אמרה עבאסי. "ישנם חוקים כאלה, אבל אולי אחת מאלף סובלת מזה. גם המאמנת שלי היא באמת אישה חופשיה שטיילה בכל העולם, אבל הפעם לא הרשו לה". עבאסי הייתה חדה יותר כשהוסיפה: "הלוואי שכולנו, כל הנשים באיראן, נוכל לשנות את המצב. אנחנו מנסות". לסיכום היא התייחסה למצב הכללי של הספורט באיראן, שמצטייר כעגום במיוחד: "אני רוצה להישאר בארץ שלי ולהביא שינוי, כי יש משהו שעוצר את הספורטאים, לא רק נשים. למשל, נבחרת הגברים שלנו לא יכולה בכלל לקנות ציוד".
לא המקרה הראשון
מקרי עבר מפורסמים עלו בעקבות הדיווחים על זרגרי. הראשון הוא של הכדורגלנית נילופאר ארדלאן, שבעלה - שדר ספורט איראני - לא הרשה לה לנסוע עם נבחרת הנשים לאליפות אסיה במלזיה ב-2015. הבעל, מהדי טוטונצ'י, טען כי ההיעדרות שלה תוביל לכך שתחמיץ את יום הלימודים הראשון של בנם. מקרה נוסף הוא של הקשתית הפראלימפית המצטיינת זהרה נמאטי, מדליסטית הזהב מלונדון 2012 ומריו 2016, שבעלה לא איפשר לה לצאת לתחרויות בינלאומיות - והשתכנע רק אחרי התערבותו של יו"ר הוועד הפראלימפי האיראני.
7 צפייה בגלריה
ערקה לגרמניה ותתחרה בנבחרת הפליטים. עליזדה, עוד כשחויבה ללבוש חיג'אב
(צילום: gettyimages)
וישנה קימיה עליזדה, שנחשבת למקבילה של מולאי בספורט הנשים האיראני. בריו 2016 לוחמת הטקוונדו זכתה בארד בגיל 18 בלבד והפכה לאישה האיראנית הראשונה שמביאה מדליה במשחקי הקיץ. אבל החזות המחייכת הסתירה את הכעס, ובשנה שעברה היא ערקה לגרמניה ופירסמה הודעה שחשפה את הרגשות האמיתיים שלה: "אני אחת ממיליוני נשים שעוברות דיכוי באיראן. לבשתי מה שאמרו לי וחזרתי על המסרים שנתנו לי להגיד. למשטר לא אכפת מאיתנו, אנחנו רק כלים. בכירים אמרו לי שזה לא מכובד שאישה תמתח את הרגליים שלה".
כיום היא מסתובבת חופשיה במדינתה החדשה, ללא חיג'אב ובמראה מערבי לחלוטין, ואחרי שזכתה למעמד פליטה בגרמניה תוכל להתחרות כחלק מנבחרת הפליטים באולימפיאדת טוקיו אם תשיג את הקריטריון - והצהירה שהיא מכוונת הפעם לזהב.
זו עוד גזרה במלחמה של מולאי. בעוד הוא השמיע את קולם של הספורטאים האיראנים שנפגעים מקצועית ותדמיתית מכך שאינם מורשים להתחרות עם ישראלים, ונאלצים להפסיד במכוון כדי להימנע אפילו מעמידה לצידם על הפודיום, זרגרי ולפניה עליזדה הן הנציגות של ספורט הנשים האיראני, שפועל תחת מגבלות לבוש ושמרנות, ומביא לידי ביטוי את המצב הבלתי אפשרי בו נמצאות נשים שהחוק מציב את גורלן בידי הגברים ששולטים בהן.
רק מה? המקרה הנוכחי של זרגרי אולי יסייע לה נקודתית בהמשך, וייתכן שיתרום לשינוי מקיף בזכות החשיפה העולמית, אבל כרגע היא לבד. מארגני התחרות השמיעו קולות רפים בנושא, והתאחדות הסקי הבינלאומית הגיבה בדיפלומטיות: "אנחנו מזדהים עם כל ספורטאי שלא יכול להגיע לאליפות, אבל ההתאחדות אינה נמצאת במצב בו היא יכולה לערער על חוקים של מדינה מסוימת".
איגוד הג'ודו הבינלאומי פעל בתקיפות עם השעיית נבחרת איראן בעקבות עריקת מולאי, אבל לאורך השנים, היחס כלפי התנהגות המדינה בזירה הספורטיבית היה סלחני. בעידן של סובלנות מחודשת לאפליה, אפשר רק לקוות שמאמנת אחת שבעלה לא הרשה לה לנסוע לחו"ל תצליח לטלטל את המוסדות ולהוביל לפעולה גורפת נגד האיראנים.
