רבים וטובים כבר הכתירו את לאו מסי כגדול כדורגלני תבל בכל הזמנים. תקצר היריעה מלפרט את כל ההישגים, השיאים, התארים והפרסים שמסי השיג בשנות הקריירה שלו.
אם ננסה להתמקד בעיקר, אז מסי הוא השחקן היחיד בהיסטוריה שזכה שש פעמים בכדור הזהב. שמונה פעמים הוכתר כמלך השערים של הליגה הספרדית ושש פעמים זכה בנעל הזהב – התואר המוענק למלך השערים של אירופה. אף אחד, מעולם, לא זכה בתארים הללו כל כך הרבה פעמים כמוהו.
וחוץ מהישגים אישיים הוא זכה עם ברצלונה ב-34 תארים, כולל ארבע פעמים בליגת האלופות ו-10 פעמים באליפות ספרד. ספק אם מישהו, אי פעם, יצליח לשפר את ההישגים הללו. ועדיין, ואחרי כל כך הרבה שנים, יש דבר אחד שעדיין אין לו: תואר עם נבחרת ארגנטינה.
האמת שזה די מדהים ואפילו כמעט בלתי נתפס, שאחרי כמעט 16 שנים בנבחרת ואחרי שהשתתף בתשעה טורנירים גדולים, מסי חווה עם האלביסלסטה בעיקר אכזבות ומפחי נפש. בארבעה מונדיאלים ובעוד חמש אליפויות דרום אמריקה הוא הגיע ארבע פעמים למשחקי הגמר – ותמיד הפסיד. ובכל זאת ולמרות כל האכזבות והכישלונות, מסי לא מרים ידיים. הוא עדיין מאמין שבסוף זה יקרה.
ביום ראשון יצא לדרך טורניר הקופה אמריקה המיותר ביותר בכל הזמנים, שכמעט אף אחת מ-10 הנבחרות לא רצתה להשתתף בו. הטורניר שהיה אמור להתקיים בארגנטינה ובקולומביה בקיץ 2020, נדחה בשנה. אבל אז החליטו שתי המדינות המארחות לוותר על התענוג, כל אחת מהסיבות שלה. קולומביה, בשל המחאה האזרחית בערים השונות על העלאת מיסים, וארגנטינה בגלל המצב הקשה במדינה בשל מגיפת הקורונה.
מי שקפץ על המציאה היה ז'איר בולסונארו, הנשיא השנוי במחלוקת של ברזיל, שהציע את המדינה שלו כמארחת הטורניר, שנתיים בלבד אחרי שאירחה אותו בפעם הקודמת. המצב בברזיל קשה, עם כחצי מיליון מתים מקורונה, אבל את בולסונארו, מכחיש קורונה ידוע, כל זה לא מעניין. גם המחאה הקשה שעלתה בקרב שחקני הנבחרת לא עניינה אותו, והטורניר ייצא לדרך – בלי קהל כמובן ולקול מחאה ציבורית עצומה.
מבחינת לאו מסי זו תהיה ההזדמנות האחרונה לזכות בקופה אמריקה. בעוד פחות משבועיים, ב-24 ביוני, מסי יחגוג יום הולדת 34, וקשה להאמין שהוא עדיין ישחק בנבחרת ארגנטינה בטורניר הבא של הקופה אמריקה, ב-2024 באקוודור.
נכון, בעוד שנה וחצי ממתין לנו המונדיאל בקטאר ומסי אמור להיות שם. אבל הסיכוי שארגנטינה הנוכחית תזכה בגביע העולם הוא לא גדול, בלשון המעטה. זו הסיבה שמבחינת מסי הקופה אמריקה בברזיל, עם כל הבעיות שמסביב, וכשזה לא הדבר שהכי מעניין כרגע את תושבי היבשת הלטינית, הוא כל כך חשוב.
לאורך כל הקריירה השוו בין מסי לבין דייגו מראדונה עליו השלום. לא היה יום שבו לא ערכו השוואות בין שני השחקנים הכי גדולים שהיו לארגנטינה, על האישיות הכל כך שונה שלהם, על היכולת על כר הדשא, על המספרים, אבל לא פחות – על ההישגים.
אז אין ספק, כשמדובר בקריירה בקבוצות, מסי מנצח את מראדונה בקלות. נכון, הוא שיחק כל חייו רק בקבוצת-על אחת, לעומת דייגו, שעבר לא מעט קבוצות ואת הישגיו הגדולים רשם בנאפולי, קבוצה קטנה יחסית. ועדיין, אין מה להשוות. בקטגוריה הזו מסי עולה על מראדונה בכל פרמטר.
אבל כשמגיעים לנבחרת, המצב משתנה. המדקדקים יזכירו שגם מראדונה לא זכה בקופה אמריקה. אבל צריך לזכור שבתקופה שלו זה היה טורניר פחות חשוב מאשר בעשורים האחרונים. ומה שהרבה יותר משמעותי: דייגו סחף את ארגנטינה לזכייה במונדיאל ב-1986. הוא היה אלוף עולם. הוא העניק לעם הארגנטיני את האושר הכי גדול שיכול להיות.
מסי הוא גדול המבקיעים של ארגנטינה בכל הזמנים, עם 72 שערים, יותר מכפול מ-34 השערים שכבש מראדונה במדים הלאומיים. גם מבחינת ממוצע ההבקעות מסי מנצח את דייגו בקלות. אבל כל הנתונים הסטטיסטיים הללו, וכבודם במקומה מונח, לא מדגדגים את הדבר הכי חשוב: הזכייה בתואר.
מסי, כאמור עוד מעט בן 34, יודע שהוא נמצא בשלהי הקריירה שלו. הוא כבר חושב על המורשת שיותיר מאחוריו. הוא מודע היטב לזמן שחולף ולא יחזור, הוא מבין שחלון ההזדמנויות שלו עומד להיסגר – והוא יודע שזה עכשיו או לעולם לא. שהקופה אמריקה 2021 זו ההזדמנות שלו להוריד אחת ולתמיד את הגורילה הענקית שרוכבת לו על הגב כל כך הרבה שנים.
ההחמצה ששברה אותו
תחילת הקריירה הבינלאומית של מסי הייתה מוזרה למדי. שהרי הוא עזב את ארגנטינה כילד וכל זמן ששיחק בקבוצת הנוער של ברצלונה, במולדתו אף אחד כמעט לא ידע על קיומו. רק כאשר בהתאחדות הספרדית ניסו לשכנע אותו לשחק בנבחרת הנוער של ספרד, מישהו בארגנטינה התעורר. ביוני 2004 אירגנה ההתאחדות הארגנטינית שני משחקי ידידות מיוחדים כדי לבחון את מסי בן ה-17. אף אחד משחקני הנבחרת הצעירה לא ידע אז מיהו הבחור המופנם שהגיע מספרד. הוא היה אז אלמוני מוחלט.
אבל לאחר שני המשחקים הללו, שבהם הוא כבש ובישל, כל ארגנטינה כבר דיברה על ה"תגלית" שצצה מאי-שם. שנה לאחר מכן מסי כבר כיכב בזכייה של הנבחרת הצעירה של ארגנטינה בגביע העולם, וזמן קצר לאחר מכן, באוגוסט 2005, הוא זומן לנבחרת הבוגרת, שהתכוננה למונדיאל. המונדיאל בגרמניה היה הטורניר הגדול הראשון בו מסי השתתף. הוא עדיין לא היה שחקן הרכב, ולא שותף בהפסד של ארגנטינה בפנדלים מול הנבחרת המארחת ברבע הגמר.
שנה לאחר מכן מסי כבר היה הכוכב הגדול של ארגנטינה בקופה אמריקה הראשון שלו, בוונצואלה. הוא הבקיע ברבע הגמר מול פרו ובחצי הגמר מול מקסיקו. ארגנטינה הייתה הפייבוריטית הגדולה בגמר מול ברזיל, שהגיעה לטורניר בלי שני כוכביה הגדולים, רונאלדיניו וקאקה. בהרכב של ארגנטינה לעומת זאת שיחקו לצידו של מסי גם קרספו, ריקלמה, ורון ואז'אלה. איך זה הסתיים? עם ניצחון ברזילאי מוחץ 0:3.
ארבע שנים לאחר מכן ארגנטינה אירחה את הקופה ועכשיו כבר לא היו תירוצים. מסי הגיע אחרי הזכייה של ברצלונה בליגת האלופות וההרכב של האלביסלסטה נראה מפחיד. אבל שוב זה נגמר בדמעות. מסי איכזב, לא הבקיע באף אחד מארבעת המשחקים שלו וארגנטינה הודחה אחרי הפסד בפנדלים לאורוגוואי.
שנה אחרי ההפסד בגמר מונדיאל 2014 לגרמניה, ארגנטינה הייתה נחושה לזכות בקופה אמריקה של 2015, בצ'ילה. גם הפעם מסי הגיע כאלוף אירופה הטרי. אחרי ניצחון מוחץ 1:6 על פרגוואי בחצי הגמר לאף אחד לא היה ספק שארגנטינה סוף סוף תזכה בתואר, לראשונה מאז 1993, למרות שבגמר ציפתה לה הנבחרת המארחת. אבל כולם גם זכרו שצ'ילה מעולם לא זכתה עד אז בקופה אמריקה. ומדובר ב-99 שנה. אחרי 120 דקות ללא שערים ניגשו שתי הנבחרות לדו קרב הפנדלים. מסי דייק בבעיטה הראשונה, אבל אחריו החמיצו גונסלו היגואין ואבר באנגה – ומסי חווה אכזבה ענקית נוספת.
ההפסד הכואב ביותר של מסי היה בגמר ה"קופה סנטנריו" שהתקיים ב-2016 בארה"ב. שוב גמר מול צ'ילה, שוב הפסד בפנדלים – כשהפעם הוא זה שמחמיץ את הפנדל הראשון. עבור הפרעוש זה כבר היה יותר מדי: הפסד בגמר שלישי רצוף בתוך שלוש שנים. התחושה הייתה שזה אבוד, שאין סיכוי, שהוא לעולם לא יזכה בתואר עם הנבחרת. כששחקני צ'ילה חגגו עם הגביע, מסי עמד בצד, והתייפח בבכי קורע לב. ואז הוא הודיע: "ניסיתי כמיטב יכולתי, אבל זה נגמר. אני פורש מהנבחרת וההחלטה היא סופית".
"הדבר הכי גדול שיש לארגנטינה"
בתחילת דרכו של מסי בנבחרת רבים מהאוהדים בארגנטינה ביקרו אותו, על כך שהוא לא מיטיב לשחק כמו בברצלונה, על כך שהוא לא שר את ההמנון, על זה שהוא בעצם יותר ספרדי מאשר ארגנטיני. אבל כעת המוסיקה השתנתה. אחרי הודעת הפרישה המרגשת שלו, דעת הקהל הייתה כעת לטובתו. העם ביקש שהוא יחזור.
הנשיא מאוריסיו מאקרי הפציר בו לשנות את החלטתו ואמר: "אנחנו הארגנטינים ברי מזל, קיבלנו מתנה מאלוהים שהשחקן הטוב בעולם הוא שלנו. לאו מסי הוא הדבר הכי גדול שיש לארגנטינה ואנחנו חייבים לשמור עליו". הוראסיו רודריגס לארטה, ראש עיריית בואנוס איירס, חשף פסל של מסי וקרא הלו גם הוא לחזור לנבחרת. באחד הימים הגיעו 50 אלף איש לאובליסק המפורסם שבמרכז בירת ארגנטינה וקראו למסי לחזור.
הלחץ עבד. לקח כמה שבועות עד שמסי החליט שהוא ממשיך לשחק בנבחרת. במשחקו הראשון אחרי הודעת החזרה הוא כמובן הבקיע, בניצחון 0:1 על אורוגוואי במוקדמות המונדיאל.
במונדיאל ברוסיה ארגנטינה שוב חוותה מפח נפש, כשהפסידה לצרפת בשמינית הגמר. התיקון אמור היה להגיע שנה לאחר מכן, בקופה אמריקה בברזיל. הכל התנקז למשחק חצי הגמר בבלו הוריזונטה, בין שתי היריבות המושבעות, ברזיל וארגנטינה. זה היה קרב אדירים שבו ברזיל ניצחה 0:2, בדרך לזכייה בתואר. מסי? הוא הורחק במשחק על המקום ה-3 מול צ'ילה, אחרי קרב אגרופים עם ה"פיטבול" גארי מדל.
וכך, 15 שנה אחרי טורניר הבכורה שלו יתייצב מסי בעוד יומיים לקופה אמריקה מספר 6 שלו, והטורניר הגדול העשירי בקריירה. במהלך שלב הבתים, בין המשחקים נגד פרגוואי ובוליביה, הוא גם יחגוג יום הולדת. ומי יודע, אולי בגיל 34 הפרעוש יוכל לחגוג סוף כל סוף תואר בכורה עם הנבחרת - שלא זכתה בכלום כבר 28 שנה - ותוך כדי גם לספק עוד טיעון בויכוח הנצחי על "מיהו הגדול מכולם".
