הבשורה על שובו של הכדורגל הישראלי העלתה חיוך גדול על פניהם של לא מעט אוהדי כדורגל בישראל, שקיבלו בחזרה את האסקפיזם השבועי שלהם לאחר שנלקח מהם בתקופה האחרונה בעקבות נגיף הקורונה. אף על פי כן, יש פלג מסוים בקרב קהלי הקבוצות, שחזרתה של ליגת העל במתכונתה החדשה עם יציעים ריקים לאור המגבלות של משרד הבריאות, לא ממש משביעה את רצונם. אני מדבר כמובן על האוהדים השרופים, או בשמם המוכר יותר "האולטראס", שאין אחד שמסוגל לחלוק על כך שמשחק כהלכתו ללא הנוכחות שלהם ביציע פשוט לא מרגיש אותו דבר.
עבור האוהדים הפנאטים, כדורגל זה דרך חיים במלוא מובן המילה: הם נושמים, חושבים, אוכלים וצריכים אותו כמו אוויר לנשימה. אם ניכנס לעובי הקורה בנוגע לנקודת מבטם השונה והמיוחדת על המשחק שכולנו אוהבים, נגלה שלוש גישות:
הגישה הקרבית: טוענת שמשחק כדורגל הוא בעצם מלחמה והם החיילים הנאמנים שקיבלו צו 8 ומחויבים להתפקד אליה. כלי הנשק החזקים ביותר שלהם הם השירה הבוקעת מגרונם ואמצעי העידוד שמשקיעים בהכנתם לילות כימים. הם ייכנסו לאצטדיון לפחות שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה כדי לוודא שמפגן הכוח שלהם מוכן ויעבור בצורה חלקה.
הגישה הרומנטית: טוענת שקבוצת הכדורגל היא הבחורה הכי יפה עלי אדמות, הפנטזיה שלהם, ולכן הם מתנהגים כמו הרומנטיקנים הגדולים: שרים לה סרנדות עד שהגרון לא מאפשר יותר, מקשטים עבורה את היציעים ומחזרים אחריה בכל מגרש בארץ על מנת לקבל ממנה טיפת אהבה שמתבטאת ביכולת טובה על כר הדשא וכמובן בניצחונות.
גישת ההסכמה: טוענת שמערכת היחסים בין הפנאטים לקבוצתם האהובה היא סוג של הסכם לא כתוב, בו שני הצדדים מחויבים לעמוד ולעבוד אחד למען השני לאורך כל הדרך ללא שום קשר לתוצאה: השחקנים שעל כר הדשא יתנו את נשמתם לטובת הצלחת הקבוצה, ובתמורה האוהדים יהיו לצידה בכל מקום שאליו תלך והרעש ביציע לא ייפסק לעולם.
תעצמו עיניים לרגע ונסו לדמיין מה עובר בראשם של אנשים, שהכדורגל עבורם הוא המהות שלשמה הם קמים כל בוקר? כמה האקט הזה של לשבת על הספה הנוחה בבית עם צלחת גרעינים בצד ולצפות במשחק דרך מסך הטלוויזיה הוא זר להם? הכעס בוער בתוכם. בזמן שהחשש הגדול ביותר בנוגע להתפשטות הנגיף הוא הגל השני של נדבקים, ארגוני האולטראס פוחדים יותר מכל משריקת הפתיחה של המשחק הראשון בפלייאוף, בו לראשונה מזה זמן רב הם לא יוכלו לעמוד בטריבונה ולשמוע מקרוב את רעש הרשת שזזה בזמן שהכדור פוגש בה.
למרות זאת, אם נתמקד במבחן המציאות שנחווה לראשונה ב-30.5, אין לי ספק שכל מי שמחזיק בציפייה אמיתית שב-12 המשחקים הקרובים עד לתום העונה תהיה דממת אלחוט בטדי, בלומפילד, סמי עופר והמושבה הולך "לאכול את הכובע" ובגדול. המכורים לכדורגל יצאו מהבית, יפקדו את המגרשים ברחבי הארץ כפי שהתרגלו לעשות בשגרה, יעודדו את קבוצתם ככל שרק ניתן וישמיעו את צעקתם עד שההנחיות יוסרו באופן סופי .יכול להיות שבסיטואציה מסוימת הם יקדמו את החזרת הקהל למגרשים. בהזדמנות זו אני פונה לאוהדים שכבר השלימו עם העובדה שלא יוכלו להשתמש במינוי שלהם בעונת 2019/20. קחו נשימה עמוקה ותשמרו על אופטימיות כי כלום עוד לא אבוד!
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
