אז הכדורגל חוזר. אחרי כמה חודשים של בצורת משוועת, הכדורגלנים עומדים לשוב בזה אחר זה אל כר הדשא ולבעוט בכדור עוד ועוד. הכדורגל חוזר, ואיתו התשוקה הבלתי־נגמרת אליו. התשוקה האינסופית שליוותה אותנו מדי שבוע עד שהנגיף סגר אותנו בבתים. תשוקה שספק אם מישהו שלא חווה אותה יבין אותה. היא תשוקה כזו שתעטוף אותך בכל פעם שאתה צופה באירוע ספורט, וזה לא משנה מי המתחרים ובאיזה ענף. וכך, למשל, הצלחתי להתחבר כל כך לטורפדו ז'ודינו מהליגה הבלארוסית. זו תשוקה ענקית שתכריע באיזה מצב רוח תהיה במשך מספר שעות או ימים לאחר המשחק. וזה יכול להיות משחק כדוריד, למרות שרק פעם בשנה אתה צופה בענף הזה. זה יכול להיות משחק ליגה שגרתי בין בלשינה בוברויסק לסלוצק, שתי קבוצות שאם מישהו היה אומר לך את השם שלהן לפי חצי שנה, היית עונה ב"לבריאות". אבל ספורט זה ספורט. ותשוקה זו תשוקה.
ועכשיו כשזה חוזר, התשוקה הנצחית הזאת חוזרת. חוזרת ובגדול. את לבנדובסקי והלאנד כבר הספקנו לראות שוב, ובעוד שבוע כבר נראה את החבר'ה שלנו רצים בבלומפילד וטדי. וכשהתשוקה חוזרת, ובכזו כמות, אין מה לעשות - זה מרגש. כי כל כך התגעגענו אליהם. כל כך התגעגענו לזה - והנה זה חוזר. ואנשים רגילים מן השורה לא יבינו, רק משוגעים לדבר כמונו יכולים להבין את זה. מסוגלים ללכת ברגל חצי שעה בארבעים מעלות רק כדי להספיק להגיע הביתה כדי לראות משחק בין דורטמונד לשאלקה - המשחק הראשון בליגה הגרמנית שראיתי אי פעם. רק אנחנו מסוגלים להתגעגע לזה כל כך. להתרגש מזה כל כך. להתמוגג כל כך מחבורה של אנשים שבועטים בכדור.
בגלל המשמעות שאנחנו מעניקים לזה. בגלל שבכל פעם שהכדור נכנס לשער נפלטת מאיתנו צעקת אושר, שרגע אחרי שהיא משתחררת לחלל החדר אנחנו נזכרים שיש מסביבנו שכנים שאולי לא מבינים את הכדורגל כמונו. וגם בגלל שעם כל הפסד אנחנו מרגישים עצבנות כזאת שלפעמים היא חסרת הגיון בעצם. על מי אנחנו כועסים? על הבלם שלא שמר מספיק חזק את החלוץ? אז במשחק הבא הוא ישתפר, לא קרה כלום. אבל עדיין יש בנו את הצורך הזה להתעצבן ולהתרגש.
והמשמעות הזו, שהופכת את התשוקה לאינסופית, סובבת את החיים שלנו. היא קובעת את סדר היום שלנו. הרי יום שבו אנחנו יודעים שבערב מחכה לנו משחק יעבור בצורה הרבה יותר טובה וקלילה מאשר יום אחר. יום שמגיע אחרי הפסד יהיה יום שמלווה בעצבים ובתסכול שרק הזמן ירגיע.
ואולי התלות הזו במשמעות שתחליט בשבילנו אם להיות מאושרים או מתוסכלים היא לא תלות טובה. כי בסופו של דבר קורים בחיים שלנו דברים נוספים שמשפיעים עלינו. אבל בכל זאת, התלות הספציפית הזו מקנה לנו סדר כלשהו. כי אצל אנשים "רגילים" לא ידוע מתי עומד להיות שינוי משמעותי במצב הרוח שלהם, והרי לנו מחכה משחק בשעה מסוימת. והמשחק הזה בכל שבוע סיפק לך מוצא במשך כל השבוע. היית יודע שאתה עובר את כל זה כדי להגיע לאנשהו. אם זה שבת או ראשון בערב, אולי דווקא שלישי או רביעי - אבל זה שם. תמיד.
ועכשיו זה לא היה שם. המפלט הזה. המקלט של המשוגעים רודפי הריגושים הספורטיביים. זה היה חסר. כל כך חסר. כי ברגע שיש משחק זה רק אתה והכדורגל. אולי יש כמה חברים לידך שהופכים את הצפייה ליותר קולקטיבית ומשותפת, אבל אתה מרוכז רק בכדורגל. שאר החיים שלך מונחים בצד לשעה וחצי־שעתיים, על כל תלאותיהם וריגושיהם. הכדורגל הופך להיות החיים שלך בזמן הזה, ולכן גם הוא אחראי על הרגשות שלך בזמן הזה, וגם בזמן העוקב לזה.
והזמן הזה בשבוע, המקלט שמלא בתשוקה שלא נגמרת, המקום המשמעותי הזה שהיה חלק כל כך גדול בחיינו - נעלם לכמה חודשים. ואנו, המשוגעים לדבר שחיכו לזה כל כך יותר מדי זמן, שחשבנו שאנחנו משתגעים בלי זה, סוף סוף מקבלים את האוויר הזה, ונוכל שוב לנשום כראוי. כי הכדורגל חוזר. ואחרי כמה חודשים של בצורת משוועת, הכדורגלנים עומדים לשוב בזה אחר זה אל כר הדשא ולבעוט בכדור עוד ועוד. ובחיי, כמה כיף זה לנשום.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
