"עמנואל שפר בחר לנבחרת שחקנים מאוד פיזיים ומאוד ממושמעים. כך גם אני הגעתי לנבחרת שלו. הייתי "חוטב עצים" טיפוסי עם דופק של 41 פעימות בדקה, כוח פיזי רב ו'יקה'ממושמע להחריד". כך מנסה יוחנן וולך - כיום בן 75 אך עדיין פעיל להפליא (מנהל לשכת הספנות הישראלית ועדיין משחק כדורגל להנאתו בשעות הפנאי), לסכם את הצלחת נבחרת ישראל במונדיאל מקסיקו 70'.
"אבל לא הייתי לבד", ממשיך וולך החסון, 1.86 מטרים. "יצחק שום עם 1.90 מטר גובה וכתפיים רחבות מאוד שיחק קיצוני שמאלי. שרגא בר, שכל הקריירה במכבי נתניה היה מגן ימני זריז, מהיר וקשוח, שיחק במקסיקו קיצוני ימני. ישעיהו שווגר ז"ל, בלם פיזי ואתלטי מאוד, היה מגן ימני. דוד פרימו, בלם מצוין בעל יכולת אישית יוצאת מהכלל לכל הדעות, שיחק מגן שמאלי. לפנינו שיחק שמוליק רוזנטל, בלם באופיו, כקשר אחורי, ועל כל החבורה הנוקשה והמחויבת הזו ניצח צביקה רוזן. מעולם - לא בליגה, לא בנבחרת השריון ולא בנבחרת הנוער כילד בן 16.5, רוזן אף פעם לא 'לקח שבויים'. ועוד לא דיברנו על איציק ויסוקר שהביא בגרות, בשלות ויכולת בלתי רגילה לתפקיד השוער".
וולך ממשיך בסקירת כוח האדם שהעמיד עמנואל שפר. המאמן בעל התכונות הגרמניות, רשע במובן הטוב של המילה, אחד הסודות הגדולים להצלחה. "החלוץ המרכזי היה שייע פייגנבוים החסון והטכני שלבש את חולצה מספר 9, כדי שגם הוא יחפה ויסייע כמו כולנו לשני השחקנים הבכירים גיורא שפיגל (חולצה מס' 8) ומוטל'ה שפיגלר (10) להפעיל את הצד היצירתי שלהם. תוסיפו לכל אלו את דני רום, כלבויניק אתלטי מאוד, רחמים טלבי קיצוני ימני, מנוסה ומאוד אגרסיבי, את רוני שורוק בלם במקצועו ומיקו בלו, מהמגנים הטובים ביותר ששיחקו בישראל עד עצם היום הזה".
דווקא מכיוון שוולך "חוטב העצים" היה אמון על הצדדים הקטנים שעושים את ההבדל הגדול, ובעל יכולת ניתוח שהפכה אותו בהמשך לבעל תפקיד בכיר ואולי המצליח ביותר מיוצאי הנבחרת, ומקברניטי השיקום של מכבי חיפה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת - כדאי בהחלט להתעמק בדברים שאמר בראיון ממרחק יובל שנים אחרי ההצלחה הגדולה. "אם מישהו מקנא בהצלחה שלנו, שיקנא", אומר וולך.
הנבחרת הזו לא עשתה חשבון לאף אחד, ומכאן הצלחתה. ידוע לך שבאנגליה כתבו על משחק התיקו שלכם 1:1 מול שבדיה, כ"משחק הפרוע ביותר בתולדות המונדיאלים"?
"ידוע, וזה לא רק בגללנו. השבדים הופתעו מהיכולת הפיזית שלנו ואיבדו מהר מאוד את העצבים שלהם והחלו לשחק בנוקשות רבה. אנחנו כמובן הפגנו נוקשות דומה. כך המשחק הפך לפרוע ביותר ותוך פגיעות קשות ומכוונות אלו באלו. השופט האתיופי לא שלט במשחק. אילו טורסון השבדי לא היה שובר לי את הרגל בכוונה ומבקיע שתי דקות אחרי שיצאתי והפסקתי לשמור עליו, יכול להיות שבכלל היינו מגדילים את הסנסציה ועולים לרבע הגמר. התנחמנו בכך שמוטל'ה השווה ל-1:1, ומנע מהשבדים לעלות שלב. קלקלנו להם".
"ב-2006, הפתיע יהורם גאון כשהביא לארץ את שוער שבדיה שספג את השער ההוא והפגיש בינינו. כרגיל, לא התאפקתי ושאלתי אותו איך נראתה נבחרת ישראל במקסיקו לעומת הנבחרות שפגשו בארץ במשחקי ידידות קודמים. הוא השיב: 'השתפרתם מאוד בצד הפיזי. הייתם מאוד שקולים. לא הנבחרת שקודם היינו מנצחים בקלות'. סיפרתי לו איך הכינו אותנו במשך שנה וחצי כיחידה צבאית מובחרת. סיירת מטכ"ל של הכדורגל".
כך גם התנהל המשחק האחרון, 0:0 מול איטליה: "שפר רצה שאשחק למרות הרגל השבורה, אבל הראיתי לו שבגלל הנפיחות הרגל שלי לא נכנסת לנעל, ויתרתי. לשמחתי מיקו בלו, אחד הבחורים הנהדרים ששיחק בנבחרת, קיבל את ההזדמנות והצטיין".
"ב-10 הדקות האחרונות האיטלקים נזהרו שלא לספוג שער ולעוף. כידוע, עם ה-0:0 הזה הם עלו לרבע הגמר וסיימו במעמד הגמר עצמו שבו הפסידו לברזיל 4:1. שייע שווגר שמר באופן הדוק על ג'יג'י ריבה כוכב האיטלקים, וריבה כתוצאה מכך סירב להחליף חולצות עם שווגר בסיום המשחק. אחרי השריקה האוהדים האיטלקיים קיללו אותנו באופן הגס ביותר, בגלל שהיינו נוקשים, לא מתפשרים, מוכנים לספוג מכות אך להחזיר מנה אחת אפיים".
וולך ממשיך להיזכר: "יש הרבה אגדות על שפר, נתחיל בסוג של ביקורת. אילו היה מכיר את נבחרת אורגוואי, המשחק היה יכול להסתיים בתיקו 0:0 ואז אולי היינו עולים לרבע הגמר. הפסדנו 2:0 וחבל. אבל זה כלום לעומת איך שהכין אותנו וכיצד בנה נבחרת בדמותו ובדרישותיו, יחד עם קצין האימון הגופני הראשי של צה"ל, עמוס בר-חמא ז"ל. הם בנו ממש חמ"ל. היינו נשקלים כל יום, ושפר אפילו היה מסתכל לנו בצלחת, מה אנחנו אוכלים. שחלילה לא נעלה בגרם".
אני מבין שיש לך סיפור על הצלחת.
"כן. יום לפני המשחק נגד אורוגואי בפואבלה נסענו למפגש עם הקהילה היהודית במקסיקו סיטי. היו שם עוגות קרם משגעות, אבל אנשים פחדו לגעת בהן. בזוויות העין, שפר קלט ששייע שווגר אכל פרוסה מהעוגה. הוא התמלא זעם, לא דיבר עם אף אחד. באוטובוס בנסיעה ממקסיקו סיטי לפואבלה, הוא ישב לבד ובמושב הקדמי כשלידו המשקל, והמשיך לכעוס כל הנסיעה".
היה קשה לכם עם המבט לצלחות?
"אם שפר היה יושב בקצה אחד של השולחן, אני היייתי מתיישב הרחק באותו צד כדי שאוכל לאכול בשקט, מבלי שהוא סופר לי כל נגיסה".
המתח המקצועי והחברתי במחנות האימון היה גבוה.
"שמע סיפור. השחקנים שהיו דמויות מרכזיות בנבחרת, רצו מאוד לשחק בהרכב הראשון. במשחקונים באימונים היו לעתים קרובות התנגשויות, וויכוחים שהתלהטו יותר מדי עד כדי הרמת ידיים. איש לא ויתר לאיש בשום צורה. לדוגמה, במסגרת מחנה האימון הראשון בפרומודורוס בקפריסין, ירדנו דרך איזורים מאוכלסים במיעוט טורקי עוין עד לדשא במגרשי הקריקט של הצבא הבריטי באקריטירי שבלימסול. הנסיעה ארכה שעה וחצי לכל כיוון. לאחר אימון קל של מספר דקות התחלקנו לשתי קבוצות. אולי עברו 5 דקות מתחילת המשחק, מוטל'ה ניסה פעמיים לעבור אותי בלי הצלחה. בניסיון השלישי, עם אותה תוצאה, הוא פגע בי מאחורה ללא כדור. שפר ראה ודרש ממוטל'ה לצאת מהמשחק. כששפיגלר סירב, האימון התפוצץ וחזרנו למלון, אחרי עוד שעה וחצי. בסך הכול שלוש שעות נסיעה לכמה דקות אימון".
מדוע שפר כעס? ההתנגשויות היו האינטרס שלו.
"לא יודע. אני לא כעסתי בכלל. הכרתי והערכתי מאוד את התשוקה של מוטל'ה תמיד לנצח".
במשך השנים שימש וולך, בין היתר, כחבר הנהלה במתווה דרך ארגונית ומקצועית של מכבי חיפה. יש אומרים כי היה לו חלק נכבד מהורדת המאמנים דאז מהרעיונות של מכירת רוני רוזנטל ואבי רן ז"ל לקבוצות אחרות.
"האם יש סיכוי שהנבחרת תחזור לשיטה הפיזית של שפר? הקרבת הליגה לטובת הנבחרת שהייתה מתאמנת רוב השבוע לבדה, השחקנים ששוחררו רק לאימון האחרון בקבוצה ולמשחק במשך כשנה וחצי... אני לא יודע אם הדבר אפשרי במציאות של היום. בכל מקרה, שווה ללמוד מהמקרה שלנו והדרך של שפר, כדי להגיע לתוצאות". מסכם וולך.
לזכותם של צמד המאמנים יענקל'ה גרונדמן ואיציק שניאור ומספר שנים לאחר מכן אברהם גרנט שאמצו את הגישה של שפר והנבחרת בזמנם הייתה מאוד קרובה לעלות למונדיאל.
