את הפתגם "לדרבי חוקים משלו" לא המציאו בישראל. כן, גם בעולם הגדול יש למשחקי דרבי נטייה להיות בלתי צפויים, מפגשים בהם למסורת ולהיסטוריה יש נטייה להשפיע על התוצאות, לא פחות מאשר ההיבטים המקצועיים. ובכל זאת, לפחות בשני העשורים האחרונים הדרבי של העיר ליברפול הפך לאחד המפגשים הבין-עירוניים הכי פחות מרגשים. בעיקר כי התוצאה הייתה די ידועה מראש.
השליטה של האדומים בעיר הייתה כמעט מוחלטת, ולראייה המספרים: מאז שנת 2000 נערכו 45 מפגשים בין ליברפול לאברטון. האדומים ניצחו ב-24 מהם, אברטון בארבעה בלבד. נכון, ארבעה נצחונות ב-20 שנה. אבל יכול להיות שכל זה עומד להשתנות. יכול להיות שהעונה, אחרי הרבה מאוד שנים, הצבע הכחול של אברטון יהיה הדומיננטי בעיר. ויש יותר ויותר סימנים לכך שאנחנו בדרך לעונה היסטורית במרסיסייד.
רוח חדשה בגודיסון פארק
בשבת (14:30) תארח אברטון את הדרבי הראשון של העונה החדשה, מול יציעים ריקים באצטדיון גודיסון פארק. וכמה חבל שהאוהדים לא יכולים לראות מקרוב את הקבוצה הנהדרת שבונה קרלו אנצ'לוטי, שמוליכה בגאון את טבלת הפרמייר-ליג.
נכון, מדובר בסך הכל בארבעה מחזורים. אבל אברטון היא הקבוצה היחידה שצברה את מלוא 12 הנקודות, והיא עשתה זאת בסטייל, עם כדורגל התקפי נהדר ועם 12 שערים. כשניצחה את ברייטון 2:4 במחזור הקודם, לפני היציאה לפגרת הנבחרות, היא רשמה את פתיחת העונה הטובה ביותר שלה מאז 1969/70, עונה שהסתיימה עם זכייה באליפות.
אבל רגע, חוץ מארבעת הניצחונות בליגה, הקבוצה הקטנה מליברפול כבר הספיק לנצח גם בשלושה משחקים בגביע הליגה. הפעם האחרונה שרשמה שבעה ניצחונות רצופים בתחילת העונה (ועם 21 שערים) הייתה – תחזיקו חזק - לפני 126 שנה! כרגע אף אחד לא טוען שהיא בדרך לזכות באליפות. בכל זאת, יש עדיין 34 מחזורים עד הסיום – אבל אין כמעט ספק שאברטון תהיה העונה קבוצת צמרת. ואת זה אף אחד לא צפה כשהעונה יצאה לדרך.
אולם אם אנצ'לוטי ינצח בשבת את האלופה של קלופ, כבר יהיו כאלו שיתחילו לדבר ברצינות על אליפות. כי אם לסטר עשתה זאת ב-2016, מדוע שהטופיז, קבוצה גדולה ומפוארת הרבה יותר, לא יעשו זאת ב-2021? הקוראים הצעירים אולי יתפלאו לשמוע, אבל אברטון זכתה בעבר לא פחות מתשע פעמים באליפות. רק שלוש קבוצות, מנצ'סטר יונייטד (20 תארים), ליברפול (19) וארסנל (13) זכו באליפות אנגליה יותר פעמים ממנה.
אז מה הפך אותה לפתע לקבוצת צמרת? ובכן, קודם כל יש לה את אחד המאמנים הטובים בעולם, קרלו אנצ'לוטי בן ה-61, מי ששכח מה שמאמנים רבים אחרים עדיין לא למדו. "קרלטו" הוכתר כאלוף בארבע ליגות שונות: איטליה (עם מילאן), אנגליה (צ'לסי), צרפת (פ.ס.ז') וגרמניה (באיירן מינכן). הוא לא זכה עם ריאל מדריד באליפות בספרד – אבל הוליך את הבלאנקוס לזכייה בליגת האלופות. וכן, יש לו עוד שתי זכיות בצ'מפיונס ליג עם מילאן.
אנצ'לוטי מונה כמאמן הטופיז בדצמבר האחרון. הוא קיבל קבוצת תחתית ובתוך פחות משנה הפך אותה לקבוצה שמוליכה בגאון את טבלת הליגה. אמנם היו בקבוצה שחקנים מצוינים עוד לפני שהגיע, כמו החלוץ הברזילאי הבינלאומי רישרליסון או דומיניק קאלברט-לואין. אבל אנצ'לוטי, עם הניסיון האדיר שלו, ידע להפיק מהם הרבה יותר. קאלברט-לואין פתח את העונה בטירוף, עם תשעה שערים בשישה משחקים (בכל המסגרות) והספיק גם להבקיע במדי נבחרת אנגליה.
נולד מחדש
אבל כנראה שהרכש המשמעותי ביותר שעשה אנצ'לוטי הוא חאמס רודריגס. הקולומביאני, שהיה מלך השערים של מונדיאל 2014, כוכב העל שריאל מדריד רכשה אז ב-80 מיליון יורו, די נעלם בשנים האחרונות. זינדין זידאן לא החזיק ממנו וחאמס עבר בהשאלה לבאיירן מינכן. גם השנתיים בגרמניה היו די מאכזבות עבורו, לפני שחזר לריאל, כדי להתייבש בעיקר על הספסל.
אנצ'לוטי מכיר מצוין את חאמס. הוא היה המאמן שלו גם בתחילת הדרך בריאל מדריד וגם בבאיירן מינכן. הוא ידע שחאמס לא שכח לשחק כדורגל, ושהוא בסך הכל צריך אתגר חדש וקבוצה שבה יאפשרו לו להיות בעל הבית. וזה בדיוק מה שקורה באברטון. רודריגס קם לתחייה בגיל 29. יש לו עד עתה שלושה שערים ושלושה בישולים, אבל בעיקר השפעה אדירה על היכולת של הקבוצה. בארבעת מחזורי הפתיחה הוא יצר לא פחות מ-12 הזדמנויות הבקעה.
חאמס רודריגס הוא השם הגדול ביותר שהגיע הקיץ לאברטון, אבל ממש לא היחיד. אנצ'לוטי שיכנע את אלן, הקשר הברזילאי-איטלקי ששיחק אצלו בנאפולי, להצטרף לפרויקט, והתרומה שלו עד עתה היא אדירה. חוץ מאלן, שנרכש ב-20 מיליון פאונד, הגיע תמורת סכום דומה גם עבדולאי דוקורה, הקשר הצרפתי שנרכש מווטפורד. בשבוע שעבר הצטרף עוד שחקן רכש, הבלם הצעיר והמבטיח בן גודפרי, שנרכש ב-20 מיליון פאונד מנוריץ'. גודפרי אמור לשתף פעולה במרכז ההגנה עם בלם נבחרת קולומביה יירי מינה, שזו כבר עונתו השלישית באברטון.
31 שנה עברו מאז שאברטון הגיעה לדרבי של מרסיסייד כשהיא מקדימה את ליברפול בטבלה, ו-10 שנים בדיוק עברו מאז שאברטון ניצחה את ליברפול בדרבי. זה קרה ב-17 באוקטובר 2010. דייויד מויס אימן אז את אברטון, לזכותה הבקיעו בניצחון 0:2 טים קייהיל האוסטרלי ומיקל ארטטה הספרדי, כיום מנג'ר ארסנל. השחקן היחיד שנותר מאז בשתי הקבוצות הוא הבלם האירי שיימוס קולמן, שזו העונה ה-12 שלו בקבוצה הכחולה.
מאז, ליברפול לא הפסידה ב-22 משחקי דרבי רצופים (19 מהם בליגה), שזה הרצף הארוך ביותר בכל הדרבים השונים שקיימים באנגליה. אז זה הצד של אברטון, והוא בהחלט נראה מצוין, והאוהדים אופטימיים יותר מתמיד גם בגלל מה שקרה לליברפול במחזור הקודם, לפני שבועיים.
מכה מטלטלת
האמת היא שאין דרך להסביר את התבוסה 7:2 שספגו המייטי רדס מול אסטון וילה, קבוצה שבעונה שעברה ניצלה מירידה במחזור הסיום. גם יורגן קלופ היה בהלם מוחלט. צריך להבין, קלופ מאמן כבר כמעט 20 שנה. הוא ניהל למעלה מ-850 משחקים. ומעולם אף קבוצה שלו לא ספגה שבעה שערים במשחק אחד.
כדי להבין עד כמה התבוסה הזו היא היסטורית, הנה שני נתונים שיבהירו את העניין: ליברפול לא ספגה שבעה שערים מאז אפריל 1963, והאלופה האנגלית האחרונה שספגה שבעה שערים במשחק אחד הייתה ארסנל. וזה קרה מול סנדרלנד ב-1953 – לפני 67 שנים! קלופ התלבט איך להתמודד עם המהלומה, וזה לא היה פשוט שכן מיד אחרי המשחק כמעט כל השחקנים הצטרפו לנבחרות הלאומיות שלהם.
השבוע הוא סיפר: "היה חשוב לי שהשחקנים לא יחשבו על זה יותר מדי, כי כמעט לכולם ציפו שלושה משחקים חשובים עם הנבחרות הלאומיות. אז מה שעשיתי, שלחתי להם הודעת טקסט ארוכה מאוד, עם כל המחשבות שהיו לי לגבי המשחק וסביב המשחק. אחרי ששלחתי הרגשתי הרבה יותר טוב, כי הכל יצא החוצה ומרגע זה אנחנו יכולים להמשיך הלאה. זה המצב, אנחנו לא יכולים לשנות את התוצאה מול וילה וגם לא רוצים. בשבת זה משחק חדש".
אכן, משחק חדש, אבל קריטי לגבי המשך העונה. אסור לשכוח שלפני התבוסה בווילה פארק, ליברפול ניצחה בשלושת משחקיה הראשונים. היא במקום החמישי בטבלה ואם תנצח את אברטון, היא תשתווה אליה במספר הנקודות ומה שקרה מול וילה ייזכר כאנקדוטה.
מצד שני, הפסד בדרבי יאותת שהאלופה כנראה בבעיה. כמעט שכחנו, אבל במחזור הפתיחה, כשניצחה את לידס, היא ספגה שלושה שערים. ברור שההיעדרות של אליסון, השוער שנפצע בכתפו, היא משמעותית. אבל זו לא הסיבה להתפרקות מול וילה. לכן הדרבי הוא כל כך קריטי כדי להבין את מצבה האמיתי של ליברפול.
הנה עוד נתון היסטורי מטלטל: הפעם האחרונה שליברפול ספגה 11 שערים בארבעת מחזורי הפתיחה הייתה בעונת 1937/38. זו לא טעות: לפני מלחמת העולם השנייה.
והאמת, שהעלייה התלולה בכמות הספיגות לא התחילה עכשיו, אלא כאשר הפרמייר ליג חזרה לפעילות בחודש יוני. ליברפול ספגה מאז 23 שערים, כאשר רק קריסטל פאלאס (25) וברייטון (24) ספגו יותר. אז האם יש בעיות עמוקות יותר במשחק ההגנה של ליברפול? גם זה משהו שייבחן בקפידה בדרבי בשבת.
זה יהיה הדרבי ה-235 בתולדות היריבות שהחלה אי שם באוקטובר 1894, לפני 126 שנה. אגב, אברטון ניצחה בדרבי הראשון, שנערך בגודיסון פארק, 0:3. המאזן כרגע עומד על 93 ניצחונות לליברפול, ו-66 לאברטון. עוד 75 משחקים הסתיימו בתיקו.
האוהדים הוותיקים של אברטון נזכרו השבוע בדרבי שהתקיים לפני 36 שנים, באוקטובר 1984. ליברפול שלטה אז בכדורגל האנגלי, הייתה אלופת אירופה ולא היה ספק מי הקבוצה הטובה מבין השתיים. אברטון הגיעה למשחק באנפילד אחרי שניצחה את ליברפול במסגרת הליגה רק פעם אחת במהלך 12 השנים הקודמות. אלופת אירופה הגיעה בהרכבה החזק ביותר, עם קני דלגליש ועם איאן ראש, שחגג יום הולדת 23.
אבל בתחילת המחצית השנייה גרהאם שארפ הבקיע שער מזהיר והוליך את הטופיז לניצחון בלתי נשכח. מה שמדהים לא פחות, זה שעשרות מאוהדי אברטון פרצו למגרש כדי לחבק את שארפ ואת יתר השחקנים בכחול. השער הזה הפך למיתולוגי. "אנשים מספרים שבעטתי מ-25 מטר לשער, אבל ככל שחלפו השנים אני מעדיף לספר שזה היה מ-35 מטר", אמר שארפ לפני כמה שנים בחיוך.
"לפני המשחק הזה סבלנו מרגשי נחיתות כלפי ליברפול. הם זכו בכל תואר אפשרי וכולנו הרגשנו שאין לנו סיכוי נגדם. אבל המשחק הזה שינה את המנטליות של אברטון. הניצחון ההוא הוכיח שאנחנו מסוגלים להתמודד מולם, וזו הייתה נקודת המפנה עבורנו".
אז כן, אברטון זכתה באליפות באותה עונה ושוב ב-1987, עם המנג'ר האוורד קנדל. זו הייתה תקופה אדירה עבורה, שכללה גם זכייה בגביע אירופה למחזיקות ב-1985. אז, בדרבי המפורסם של 1984, אוהדי אברטון חגגו בטירוף את הניצחון ההיסטורי. בשבת לא יהיו אוהדים בגודיסון פארק, אבל שלא יהיה ספק, משק כנפי ההיסטוריה יורגש היטב ביציעים הנטושים ועל כר הדשא.
