צפו במסי כובש ומפסיד עם ברצלונה לאוסאסונה
(באדיבות one)
נפתח במחוות פיוס: לאו מסי הוא בעיניי הגדול מכולם. כריסטיאנו רונאלדו הוא הכדורגלן הטוב בעולם. מסי, לעומתו, הוא חייזר, ישות אלוהית שהתברכנו בזכות לצפות בה. הנגיעה השמיימית הזו בו, החד-פעמית, הופכת את ההשוואה בינו לבין כל בן אנוש אחר לחסרת טעם. והוא כל כך גדול, שברצלונה חייבת שיעזוב אותה, עכשיו.
נניח בצד את השיקול הכלכלי והמיתוגי. בואו נדבר על כדורגל, על בני אדם, על הקשר ביניהם ועל חוק אחד בלתי-כתוב של היקום: כדי שהחיים יוכלו להמשיך להתקיים במלוא תפארתם, חייבת להיות תנועה מתמדת. מהזווית הזאת, לטובת ברצלונה ולא פחות מכך לטובת מסי עצמו, הפתרון היחידי האפשרי הוא פרידה. הזרימה בקאמפ נואו חסומה כבר זמן רב, ומסי הוא הסכר.
נכון, ברצלונה היא אלופת הליגה בארבע מחמש העונות הקודמות (האחרונה הייתה עונת ההלם בריאל מדריד לאחר עזיבת כריסטיאנו וזינדין זידאן). אבל במהלך התקופה הזו ריאל חגגה שלוש זכיות בליגת האלופות. אם מסי וחבריו לא ידהימו במפעל באוגוסט - ובהתחשב ביכולת שלהם לאחרונה זו תהיה הפתעה מרעישה אם יעשו זאת – הם יסגרו חמש עונות ברציפות בלי להעפיל אפילו לגמר המפעל. ריאל, מנצ'סטר סיטי, יובנטוס ובאיירן מינכן שנמצאות באותו הצד של ההגרלה – כולן טובות בהרבה.
כשמסתכלים על גרף התארים, אפשר להתווכח על השאלה אם הקבוצה מראה או לא נסיגה חד משמעית בשנים האחרונות. אבל מבחינת היכולת, הברק, כוח ההתרעה והעליונות האריסטוקרטית שהתרגלנו אליה מברצלונה הגדולה - מדובר בעולם אחר. כבר כמה עונות שהתחושה היא שהקבוצה פגיעה יותר ומלהיבה פחות.
בריאל מדריד התמודדו עם המשבר הגדול שהקבוצה נקלעה אליו אחרי עזיבת רונאלדו וזיזו - והקדנציה הקצרה והכושלת של ז'ולן לופטגי - על ידי הליכה אחורה כדי לזנק בחזרה קדימה. אחרי תקופת המעבר של סולארי, היא הפתיעה והחזירה את זידאן, שהצליח להצית מחדש את האש. נדמה שבברצלונה עשו בדיוק את ההפך: עברו הלאה מארנסטו ואלוורדה האפור למאמן חדש, אבל חזרו אחורה אל גרסה מיושנת ופחות מפותחת של עצמם: קיקה סטיין הוא מאמן מהדור הישן, ובנוסף הוא מומחה עולמי להנעת כדור ללא עוקץ. בדיוק עוד מאותו הדבר שהיריבות כבר מזמן למדו להתמודד איתו, ושום בשורה חדשה - במיוחד לא באופן שבו הקבוצה עושה שימוש בכלי היעיל ביותר שאי פעם הונח על הלוח.
הרעב כבר לא נמצא שם
מסי בן 33. יש לכך משמעות פיזית כבדת משקל במבט קדימה, גם אם הוא עדיין עושה דברים בלתי נתפסים על המגרש (23 שערים ו-21 בישולים בליגה הם נתונים שומטי לסת). התדירות והאינטנסיביות שבהן הוא מחולל את הקסמים שלו נמצאות בירידה. אבל יותר מכך, הצד המנטלי הוא המשמעותי באמת.
אין סטטיסטיקה רשמית שמתעדת כמה זמן בכל משחק המבט שלו קבור בשרוכי נעליו לאורך השנים, אבל גם אין צורך בסטטיסטיקה כזאת. אפשר לראות את זה בעיניים: בעונות האחרונות הוא מתהלך יותר ויותר על המגרש מנותק וחסר חשק. פניו עוטות הבעה מיוסרת וכבויה בכל פעם שניצב מולו יריב איכותי, נחוש, שמוכן לגרום לו לסבול – ומוכן לסבול בעצמו - כדי לעצור אותו. רומא, ליברפול, ריאל, אתלטיקו ויש עוד אינספור דוגמאות של נבחרות במונדיאל, שפשוט חיסלו לו את הרצון והעלימו אותו מהמגרש.
ביום חמישי האחרון, לאחר ההפסד המביך בבית לאוסאסונה שמשמעותו הייתה הבטחת האליפות ה-34 של ריאל, על מגש של כסף (לעומת 26 של ברצלונה), הוא מתח על הקבוצה שלו ביקורת פומבית בישירות ובפתיחות נדירות עבורו: "הפכנו לקבוצה שאפשר לנצח אותה על ידי הקרבה ונחישות", אמר. אבל האם זה באמת היה דיבור ישיר ופתוח כמו שנדמה? האם לא הסתתר שם משהו בלתי מפוצח, משהו שמסי כנראה לא ממש מדבר עליו אפילו עם עצמו? קשה לחמוק מהמחשבה שבאופן בלתי מודע היה שם תיאור של הקושי האישי שלו, של בעיה שטמונה עמוק במבנה האישיות שלו: הרעב ההכרחי כבר לא נמצא שם. האש שחייבת לבעור כדי להקריב את מה שצריך למען הניצחון, כבר לא דולקת בתוכו.
הביקורת שלו הייתה המשך ישיר לסיטואציה די חדשה שנוצרה לאורך העונה המשונה והארוכה הזו, כאשר הוא מתח ביקורת על האופן בו התנהל נושא הקיצוצים בעקבות פגרת הקורונה, התערב על פי דיווחים באופן בוטה בשאלות ניהוליות כמו עתיד המאמן או זהות המאמן הבא וההחלטה אם להחזיר או לא את ניימאר. בנוסף, פעם אחר פעם נפוצו שמועות על הרצון שלו לעזוב. האמת? לא נראה שבשלב זה של הקריירה שלו ושל חייו, יש בו את מה שצריך כדי להחליט לעבור הלאה, להעתיק את כל מערך החיים והמשפחה למקום אחר ולהתחיל שם מחדש. אם עד היום זה לא קרה, לא בטוח שזה כבר יקרה.
על המגרש, הבעיה המרכזית היא שהדומיננטיות של מסי בבארסה מחייבת את בניית הקבוצה סביבו. הוא השמש שמאירה על כולם כבר כל כך הרבה שנים, שברור שאם הוא דורש משהו - המשהו הזה חייב לקרות. יעידו על כך הכוכבים הרבים שהתנפצו בברצלונה לאורך השנים. ניימאר היה מקרה נדיר של כוכב-על שהצליח לזרוח לצד מסי והעובדה שרבים אחרים נאלצו לחפש מקום אחר (איברהימוביץ' וקוטיניו למשל) או עדיין מנסים להתחמם לאורו (גריזמן), מספרת משהו על מסי האדם.
ויש דבר נוסף: אם אתה כל כך דומיננטי, והמילה שלך כל כך נחשבת, ואתה מתעקש שיתחשבו בה, הצד השני של המטבע הוא זה: כדאי מאוד שיהיה לך משהו חכם או מועיל להגיד. בתוך כל הביקורת שלו בראיון הנוקב האחרון, ובוודאי שבכל הראיונות הקודמים והחריפים הרבה פחות - לא נראה שיש לו יותר מדי מה להציע ברמה המערכתית. הוא מעולם לא הוכיח במילים ראיית-על שמאפשרת לו להציע צעדים קונקרטיים לשינוי. כמו מין גרסת "איש הגשם" של הספורט, הוא קוסם על המגרש, כמו יצור פלאי שהחושים שלו קולטים את המשחק בתדר אחר ומאפשרים לו לקרוא בגאונות מספר מהלכים קדימה, אבל לא יכול להוביל או לנווט תהליכים אסטרטגיים מורכבים. אם תרצו, במילים אחרות, הוא לא זידאן.
כך, על הדרך ובין כדור זהב אחד למשנהו של הכוכב, מועדון מפואר איבד את דרכו. מעט מאוד נשאר מהזוהר של לה מאסיה, אקדמיה שפעם הייתה הסוד שמאחורי הצלחת המועדון. כל עוד מסי שם, כמו צמח מטפס מפואר ומרהיב שמשתלט על הגינה כולה - אי אפשר יהיה להתחיל מחדש להצמיח את פירות העתיד. הוא, מבחינתו, יכול ללכת למשל על המודל של ריאל וזידאן, רק הפוך: בטוח שפפ גווארדיולה ישמח להתאחד איתו מחדש במנצ'סטר סיטי.
