זה היה 0:1 שקשה להדביק לו את התואר 'קטן'. כדורגל קשוח, קצב לא רע, שתי קבוצות שמחפשות את הניצחון והרבה מצבים והחמצות שיכלו לסגור לנו ערב משוגע של 3:3.
מכבי ת"א יכולה להיות מרוצה מהעובדה שהיא מעלה מהספסל שחקן כמו עדן קארצב והוא נראה כמו הדבר האמיתי, כולל שער ניצחון מ-30 מטר. מכבי פ"ת יכולה להיות גאה שעם חבורה של פרצופים שרובנו לא נזהה ברחוב, היא הסתכלה לאלופה ישר בעיניים מבלי למצמץ ומבלי להתבטל ויכולה הייתה לרדת מהדשא גם עם ניצחון.
כמה מסקנות ומחשבות מהירות:
1. המשחק אתמול לא מעיד על הליגה כולה. יותר מדי מאמנים בישראל משחקים כדורגל פחדני, טקטי בקטע מכוער (כבר ביקרתם בתערוכת האוטובוסים שלנו?) ובקצב מדכדך.
2. ברק בכר יכול להתחיל להזיע. מכבי ת"א של פטריק ואן לוון אורבת מאחור והיא נהנית מסגל עמוק, רוח חדשה וגם מזל של אלופה (יש מצב שההחלקה של קארצב גרמה לכדור לטוס לפינה?). כשמכבי חיפה תשמוט נקודות, האלופה תחכה שם בפינה.
3. ועכשיו אנדרה ז'ראלדש בדרך חזרה לצהובים. סיבוב הפרסה בארגון כה מסודר כמו מכבי תל אביב מעורר תהיה: האם מישהו נימנם ופישל בקיץ כשבחר שלא לממש את האופציה על המגן או שסתם החלטתם לתת פור לליגה?
4. עם כל הכבוד למיליונרים מתל אביב וחיפה או לשייחים מדובאי, מכבי פתח תקווה צריכה להיות המודל של הכדורגל הישראלי. ככה מנהלים מועדון כדורגל בתקציב שפוי, עם עתודות שמגיעות באופן שוטף ורציף ממחלקת הנוער. תענוג.
5. בבחירה (הבעייתית בפני עצמה) בין קונספט המאמן שמקבל רישיון לטעות ויודע שלא יפוטר כי הבוס הוא גם הדוד שלו, לקונספט "המאמן הנייטרלי" נטול כל זיקה או קשר לבוסים שרועד אחרי תיקו ביתי מחשש שיילך הביתה - אני מעדיף את המודל הלוזוני. נפוטיזם? לא, כי חלטוריזם זה מה זה להיט.
הצלקת הפסיכולוגית של דראפיץ' וברדה
סלובודן דראפיץ' ושי ברדה בלחץ. איבוד יתרון של שני שערים אחרי שעלית ל-1:3 בדקה ה-73 זה הדבר האחרון שהם היו צריכים השבוע. גם ככה הכל רותח סביבם, השמועות על עיסקת בן חליפה לא נפסקות ובית"ר ירושלים שלהם ממשיכה לגמגם באזורי התחתית. צמד השערים של חנן ממן מהפועל חיפה הם עבורם פטיש חמש קילו שנוחת במקום אולי הכי כואב שלהם כמאמנים – התחושה שהם לא יודעים לסגור סיפור, לקחת משחקים חשובים בכוח.
במכבי נתניה הם עשו עונות יפות, אבל נפרדו ממנה עם העננה שלא מרפה מאז ההחמצה בגמר הגביע 2019. שמונה(!) דקות בלבד נותרו לדראפיץ' וברדה לשמור על היתרון המוקדם כדי להביא למועדון תואר ראשון מאז 1983, אבל הם לא הצליחו לסגור סיפור וראו את דור ז'אן מבני יהודה משווה ואת יוסי אבוקסיס חוגג עם הגביע.
ברור, גם אז במאי 2019 היו על הדשא שחקנים שאם רק היו שמים רגל במקום הנכון, וגם בשבת האחרונה היו במגרש בלמים שאם רק היו מפריעים לממן לבעוט מקילומטר - אבל בסוף הכתם יושב על המאמן. החשש הגדול מבחינת דראפיץ'-ברדה הוא שזה גם עלול לקבע את התדמית שלהם. הצלקת הפסיכולוגית יושבת שם, הם צריכים לעשות הכל כדי לדאוג שהיא לא תהפוך לדלקתית.
מה באמת מטריד אצל אטוולד
קבלו סקופ: מאמן מכבי נתניה הנוכחי, ריימונד אטוולד, לא מנומס. ההולנדי עוקץ לעיתים את שדרי הקווים ומחזיר קונטרות לעיתונאים. השבוע הוא השיב לשדרית שחשב שטעתה בנתונים שהציגה "כנראה שתית משהו", וכשזו תיקנה אותו הוא מיד חזר בו ואמר "כנראה אני שתיתי".
לא דרמה גדולה, אבל מיד היו מי שנזעקו להגן על כבוד העיתונות העברית והתנפלו על המאמן החצוף והמתנשא שלפני רגע הפסיד. אני חייב להודות שאני פחות התרגשתי (גילוי נאות: אני אוהד מכבי נתניה) ומבחינתי כל עוד לאיש יש ביקורת והומור עצמיים, אין לי שום בעיה עם תשובות שחורגות מדף המסרים הקלישאי של מאמני כדורגל. עיתונאי ספורט לא חייבים להיות היצורים עם העור הכי רגיש בטבע ולא כל עקיצה מעידה על התנשאות.
מה שיותר מטריד אותי היא היבבה החוזרת של אטוולד שמתלונן על השופטים, לא פעם בלי הצדקה, ובכך מנסה להסביר ניהול משחק גרוע וסדרת הפסדים לקבוצות בינוניות. על כך הוא צריך לחטוף. זה הרבה יותר גרוע מלא לשמוע מה בדיוק אמרה שדרית הקווים.
