את שמואל יעקבסון ז"ל, השכן שלי מרח' השוטרת בר"ג, הייתי פוגש במגרש עתיק היומין ברחוב הרצל. המגרש, יחד עם הצריף שלידו, הפכו כבר מזמן לחניה עירונית. יעקבסון כבר החזיק בעבר עשיר ככדורסלן וכדורגלן, ואח"כ גם כמאמן, כשאני הייתי בראשית דרכי ככתב. הוא היה בעל מידע בלתי רגיל, והכניס אותי חזק לעניינים עם המון מידע חם, ישר מהתנור.
יעקבסון נולד ב-1933 בליטא, אבל כבר כשהיה בן שנה וקצת עלתה המשפחה לארץ ישראל. ומהבית הוא ינק את האהבה שלו: אביו פסח היה ממייסדי מכבי ר"ג ומראשוני מורי החינוך הגופני בארץ, ואמו שושנה הייתה חברה פעילה במפלגת הציונים הכללים. היה טבעי מבחינתם שבנם היחיד יצטרף לאגודה של מכבי שהייתה מזוהה עם המפלגה. וכן, זכיתי להיות אחד התלמידים של פסח בעממי. הוא ערך לנו תחרויות בריצה וקפיצה לרוחק בגן המלך דוד, ולעתים היינו קובעים שיאי עולם לפי שעון העצר שלו! נו טוב, המרחקים שהוא כביכול מדד היו קצרים בהרבה ממה שהיו אמורים להיות במציאות...
בנוסף להיותו כדורסלן מצטיין, "סם הקוסם" הפך עם השנים גם לכדורגלן ברמה, ויום בהיר אחד החליט לעזוב את מכבי ר"ג (שבהמשך התאחדה עם הכח) ועבר להפועל כפר-סבא. במפלגה ובמרכז מכבי התנפלו על פסח ושושנה: "איך ייתכן שהבן שלכם עבר לשחק אצל הקומוניסטים האלה?" זו הייתה תקופה אחרת. הכעס כנראה עזר, והוא חזר מהר מאוד לכור מחצבתו, אבל ההורים הפכו מוקצים אצל כמה מחבריהם הקרובים ביותר שלא היו מוכנים לסלוח.
במשך שנים רבות יעקבסון היה האיש הכל-יכול בספורט הרמת-גני. הוא היה המייסד של בית הספר לכדורסל של מכבי ר"ג, וכשפרש מפעילות כספורטאי הפך לנע ונד כשהוא סובב את ישראל כמאמן מכבי ר"ג, הפועל גבעת חיים, מכבי חיפה, הפועל ר"ג, הפועל חולון, הפועל גבת/יגור, הפועל ת"א ועוד. לאורך כל הדרך הוא המשיך להתגורר בשכונה שהצמיחה המון כדורסלנים רמת־גנים גדולים (בהם חיים שטרקמן, אפי בירנבוים, מולי קצורין, חנן אברמסון, יאיר וודניצקי, יצחק צ'סלר ועוד), ולא נרתע מהנסיעות הארוכות בכל רחבי הארץ שהיה עושה כמעט מדי יום לפרנסתו.
באחת מהן, כשאימן בגבת/יגור, הוא נסע לאסוף את שחקן הקבוצה דאז, אור גורן, מבסיסו ליד שכם ואיבד את רגלו בתאונת דרכים. יעקבסון היה מאושפז במשך חודשים, בהן נאלץ לשכב על גבו וסבל מכאבי תופת. רבים היו משאירים את העיסוק מאחור אם היו במצבו, אבל כמי שכל חייו היו בספורט, ובעיקר בכדורסל, סם לא היה מוכן לוותר. הוא המשיך לחרוש את המדינה ולאמן קבוצות, ונותר דמות מרכזית במפגשים בבתי קפה של אנשי הספורט המובילים.
לאורך הקריירה שלו היו לשמוליק שני חלומות: לאמן את הנבחרת הלאומית ואת מכבי ת"א אחרי פרישת יהושע רוזין. את חלום הנבחרת הגשים, אבל לתקופה קצרה בלבד בדצמבר 1981, כשקיבל מינוי לנסיעה לשני טורנירים ידידותיים של חג המולד במדריד ובפריז (שם רשם ניצחון ענק, 92:93 על צ'כוסלובקיה החזקה). ניסיונו לקבל מינוי קבוע עלה בתוהו, כאשר בוועדה המקצועית החליטו שלא להמשיך איתו. ומה עוד? הוא אימן שנים רבות אימן את נבחרת אוניברסיטת ת"א ונבחרות אס"א לאוניברסיאדות, היה מחלוצי המאמנים שיצאו להשתלמויות בארה"ב ואירופה, היה מראשוני המרצים בווינגייט, שימש כפרשן בשורה של כלי תקשורת ואף הוציא ספר (ביחד עם ישראל פז ז"ל) על הכדורסל בארץ ובעולם.
הוא נפרד מאיתנו מוקדם מדי. יעקבסון נפטר ב־1997, בגיל 64 בלבד. אבל את החותם שהותיר על הספורט הישראלי לא יהיה ניתן למחוק.
