הזהירו אותי שזה יגיע, וזה באמת הגיע, אך התעלמתי כי לא רציתי להאמין. אחרי שבע שנים של שיכרון חושים, באה הנפילה הכואבת. כואבת כל כך שהפסקתי לתפקד. המראות הקשים עברו לנגד עינייי שוב ושוב ולא נתנו לי מנוח. אף פעם בהיסטוריה לא הייתה קבוצה טובה יותר מברצלונה של השנים האחרונות. היו תקופות מפוארות של באיירן מינכן, איאקס, ריאל מדריד ולידס, אך הן לא התקרבו לרמת ההישגים, התארים ומספר השערים שכבשה ברצלונה. ולכן, הצניחה החופשית שלהם בשנה האחרונה ריסקה אותי ועוד מיליונים ברחבי העולם, שהפכו את התחביב הזה לדת של ממש.
יכול להיות שנסחפתי קצת, ויכול להיות שהדבר קשור לעובדה שפרשתי מהעבודה בדיוק בתקופת השיא שלהם, אך חיי השתנו ללא היכר כשנסחפתי למערבולת. כל עוד קבוצתי הצליחה, משפחתי וחבריי נהנו בחברתי והשלימו עם התחביב הילדותי של הדגלים, החולצות והצעיפים שקישטו את הבית והמכונית. אך לאחרונה הפכתי לאפאתי, מלא מרירות ותסכול. בני משפחתי עקבו בחרדה אחרי ההידרדרות, פגעה קשות באיכות החיים של המשפחה.
בתי ניסתה לדבר אל לבי ולהחזיר אותי בתשובה. לדעתה, כך אמרה לי, עדיפה עבודת האל מעבודת אלילים. במקום לקרוא שני עיתוני ספורט בבוקר עטוף בדגל הקבוצה, עדיף לקרוא פרקי תהילים עטוף בטלית. היחיד מבני ביתי שהבין ללבי היה בני, שהיה בעצמו למוד אכזבות כאוהד מושבע של מכבי חיפה. הוא יעץ לי ללכת לתהליך גמילה עם קבוצת תמיכה. שבוע אחרי שיחתנו, קיבלתי מכתב הזמנה להשתתף בסוף שבוע ארוך של קבוצת תמיכה.
מנחת הקבוצה דיברה באריכות, ובשיחת הסיכום המליצה לכולנו לחזור בדמיוננו לתקופת הילדות המאושרת, ולנסות לשחזר את הדברים שעשו לנו טוב. היא נתנה לנו טיפים רבים איך להתעלם מהפיתויים שהובילו אותנו להתמכרות, ויעצה לנו פשוט למחוק את העבר בכל דרך. היות ובילדותי אהדתי את מכבי יפו האגדית, גאוות העדה הבולגרית, לא היה לי קשה במיוחד לחזור לאהבת נעוריי. אמנם באצטדיון של ברצלונה יש מקום למאה אלף צופים ואילו למשחקי הבית של יפו מגיעים, במקרה הטוב, כמאתיים איש כולל בני משפחות השחקנים. השחקנים של ברצלונה מרוויחים בממוצע עשרה מיליון אירו לשנה ואילו שחקני יפו מקבלים כרטיסי אוטובוס חודשי חופשי ופלאפל וקולה אחרי המשחק. ובכל זאת.
אז לפני הקורונה, התחלתי ללוות את קבוצתי החדשה-ישנה לכל משחקיה, וכך הגעתי למקומות בהם לא הייתי שנים. הקהל במגרשים האלו ססגוני. חלקם מדלגים מעל הגדר, חלקם צופים במשחק ממרומי העצים והבניינים הסמוכים. בתום המשחק, לאחר סימפוזיון רב משתתפים בנושא האמא של השופט, תמיד הוא נס על נפשו ואילו העיתונות מקדישה לאירוע כשורה וחצי. אך מה שחשוב לי יותר מכל זו האווירה המשפחתית בקרב האוהדים הפנאטים של הקבוצה, שנשתמרה עוד מתקופת תור הזהב בשנות השישים של המאה הקודמת. האוהדים הנפלאים האלו נוסעים ביחד למשחקי החוץ. לפעמים יוצאים שעות לפני המשחק כדי לעשות פיקניק ביער או על אי תנועה בקרבת המגרש.
כשהוגרלנו לשחק בגביע במקום נידח בגליל, קיבלתי יום לפני המשחק תזכורת במייל לאסוף עוד מספר אוהדים כשלוש שעות לפני המשחק על מנת לתפוס מקום טוב ביציע. ואז, אחרי נסיעה של שעתיים, נגלה לעינינו מחזה מרהיב ביופיו. בעמק צר וארוך, מוקף בגבעות הירוקות של הגליל התחתון, היה מגרש כדורגל מאולתר. הוא לא היה מגודר, מכוסה בקצת דשא, קצת עשב ,קוצים ופרחי בר. עדר כבשים ליחך את שולי המגרש, סוס ושני חמורים בהו בנו באדישות, אך מי שמשך את תשומת לבי והרס לי הכל בבת אחת היה תיש לבן עם זקן, שהיה קשור לקורת השער ועל גופו חולצה של ברצלונה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
