פלייאוף ה-NBA ייצא הערב (שבת) לדרך בעמדת הזינוק הטובה ביותר שלו מזה כמה שנים. העונה הרגילה הייתה מרתקת עד הסוף - מי שהמציא את הפליי-אין צריך להיות מוחתם על חוזה מקסימום, כמעט כל הכוכבים מגיעים בריאים, והליגה מעולם לא נראתה שוויונית יותר.
גם כתחרות ספורט וגם כביזנס, ה-NBA נמצאת במצב הטוב ביותר לפחות מאז ימי מייקל ג'ורדן. יש בה אפילו יותר שחקנים טובים משהיו אז, מה שאומר שהתחרות קשה, הפרסים מועטים, דלתות נפתחות ונסגרות במהירות, והלחץ על הכוכבים גדול מתמיד. לפניכם, בסדר מקרי, עשרת השחקנים שלא ישנים השבוע כי הלחץ עושה להם מיגרנה. שיהיה חג פלייאוף שמח.
ג׳יימס הארדן (פילדלפיה)
הארדן יודע שבגיל 33, עם גוף שביר ומועד לשינויים מהירים, אין לו עוד הרבה הזדמנויות להוכיח שהוא לא רק אחד הכישרונות ההתקפיים הגדולים בדורו, אלא גם יכול לנצח. והוא גם יודע שרוב האנשים חושבים שהוא לא יכול להוכיח את זה. הארדן מגיע לפלייאוף הזה במצב הפיזי הטוב ביותר שלו מזה שנים, ונראה שגם במצב המנטלי הטוב ביותר. הוא נח לא מעט במהלך העונה הרגילה ונראה רגוע ונהנה מכדורסל - אבל אם עברת את גיל 30 ואתה לא לברון ג'יימס, נדמה כי לוח השנה מתחלף עבורך קצת יותר מהר. עם כל עונה שעוברת, הדיון סביב כל החסרונות של הארדן רק מתעצם, מה שהופך את הפלייאוף הזה לרגע שיגדיר את המוניטין של הזקן גם הרבה אחרי שיפרוש מכדורסל. מדד לחץ: 9.5.
קווין דוראנט (פיניקס)
דוראנט לא באמת צריך להוכיח משהו. איש לא מערער על כך שמדובר באחד השחקנים הגדולים ביותר בהיסטוריה. יש לו אליפויות. יש לו תארים אישיים. אבל הדינמיקה של קריירות מהסוג הזה היא שהרבה פעמים הן מוגדרות על ידי נרטיבים שלספורטאי אין שום שליטה עליהם. הבעיה במקרה של דוראנט היא שהוא תרם הבה לבניית נרטיב ה-'הוא לא לקח קבוצה לאליפות'. הרי מה היה כל המעבר מגולדן סטייט לברוקלין אם לא ניסיון להוכיח שהוא יכול לבד? דווקא הטרייד לפיניקס מראה כי אולי דוראנט החליט להפסיק להתייסר. הוא סבור, די בצדק, שמה שחשוב זה לאסוף טבעות ומקומו בהיסטוריה כבר יתיישר. ”אומרים לך ׳לך תזכה באליפות עם סקוט הנדרסון ואז ניתן לך קרדיט", אמר דוראנט לא מזמן, "אני לא צריך שום קרדיט מכם". זה נכון, אבל כשדוראנט יושב בבית לבד ומעשן קצת חומר טוב, הוא עדיין מרגיש שהוא כן צריך 'קרדיט מכם', ולכן הוא גם צריך אליפות נוספת. מדד לחץ: 8.
ניקולה יוקיץ' (דנבר)
לפני כמה שבועות, ניקולה יוקיץ׳ פחות או יותר פרש ממירוץ ה-MVP. פרשני ESPN ועיתונאים אחרים הפכו את המירוץ למכוער ודוחה, ויוקיץ', שכדורסל בעיניו הוא שירה יפה, פשוט הפסיק לשחק את המשחק. העובדה שהנאגטס הבטיחו די מוקדם את המקום הראשון במערב עזרה לו להוריד שני הילוכים, אבל עכשיו הכל מתחיל מחדש. יוקיץ' בן 28 ונמצא בשיא הקריירה. הוא לעולם לא יהיה בכושר פיזי יותר טוב, וגם אם אף פעם כבר לא יוכל לקפוץ גבוה או לרוץ מהר או להזיע בהגנה, הוא אחד הכדורסלנים החכמים בהיסטוריה, אחד המוכשרים ואחד המרתקים, וחסרה לו רק טבעת אליפות. אחת תספיק, כי יוקיץ' לא משתתף במרדף הזה, אבל הוא כן רוצה לנצח לפני שיחזור לסוסים בסרביה. הנאגטס מגיעים במצב הבריא ביותר בו היו בעידן יוקיץ', האולם בדנבר קשה לקבוצות חוץ, ולא חשוב כמה יוקיץ׳ שונא את מה שקורה מחוץ למגרש, הדרך היחידה להשתיק הכל היא פשוט לקחת אליפות. זה מרגיש כמו רגע של עכשיו או לעולם לא. מדד לחץ: 10, אבל זה יוקיץ', אז בטח 4.
ג'ואל אמביד (פילדלפיה)
אמביד יהיה MVP ויש לקוות שבזאת תסתיים ההתבכיינות רבת השנים שלו, אבל אם לא ייקח את הסיקסרס לפחות עד גמר המזרח, התוויות יתחילו להידבק. בגיל 29, הכישרון הנדיר הזה צריך להפסיק לסמוך על התהליך ולהתחיל לעשות איתו משהו, והפלייאוף הנוכחי הוא אולי הסיכוי הטוב ביותר שלו עד כה. הבאקס והסלטיקס מצוינים, אבל לא בלתי שבירים, אמביד נראה בריא, יש לו צוות מסייע טוב מאוד ועוד סופרסטאר לגיטימי לידו. לא קל לשחק בפילדלפיה, באמת שלא, אבל ג'ואל אמביד מייבב כמעט באותה תדירות בה הוא קולע 40 נקודות למשחק, וזה נהיה קצת מתיש. הגיע הזמן להדפיס חשבוניות. מדד לחץ: 10, רק כי אי אפשר מספר יותר גדול.
ג'ייסון טייטום (בוסטון)
טייטום רק בן 25 ואולי לא הוגן להכליל אותו ברשימה הזו, אבל הוא הפך ל"קובי בראיינט הבא" כבר בגיל 21 והחיים לא הוגנים. טייטום התחיל את העונה כמועמד לגיטימי ל-MVP, אבל מסיים אותה כשחקן הקלאץ' השני של הסלטיקס. אתה לא יכול להיות "קובי בראיינט הבא" אם ג'יילן בראון יותר ממבה ממך בקלאץ'. טייטום כבר חיבר כמה רגעי פלייאוף גדולים, והסלטיקס שלו היו שלוש פעמים בגמר המזרח ובשנה שעברה הפסידו את האליפות לתצוגה של פעם בדור מצד סטף קרי, אבל גם כי טייטום שיחק פצוע ונחנק. אם הסלטיקס לא יילכו רחוק השנה, יתחילו השאלות על האם טייטום יכול להיות השחקן הטוב ביותר בקבוצת אליפות. מדד לחץ: 9.5.
אנתוני דייויס (ל.א לייקרס)
בועת ה-NBA של 2020 נראית היום כמו חיים אחרים לגמרי, ולכן קל לשכוח שאנתוני דייויס נראה בה אפילו יותר טוב מכל ההבטחות שהיו סביבו כשיצא מאוניברסיטת קנטאקי. אבל כיוון שאלה אכן היו חיים אחרים, כל מה שקרה מאז רק בנה יותר ויותר ספקות סביב השאלה "האם אנתוני דייויס הוא שחקן פרנצ׳ייז או שהוא בלייק גריפין?". הפלייאוף הזה אמור לתת תשובות. דייויס, טפו טפו טפו, מתחיל אותו כשהוא יחסית עומד על הרגליים, ויש מסביבו לברוניאדה לא רעה. בגיל 30, עם רגליים של בן 50, השעון באמת רודף אחרי דייויס. מדד לחץ: 9.
ג'ה מוראנט (ממפיס)
ג'ה רק בן 23, הוא כבר הפך לגמרי את הפרנצ'ייז של הגריזליז, ואת הסיבה היחידה לכך שהוא ברשימה הזו הוא יכול לראות במראה. קשה לזכור קבוצה שדיברה כל כך הרבה לפני שעשתה משהו כמו הפטפטנים מממפיס, ומוראנט אחראי מרכזי לכך. הקפיץ החייזרי, שמשום מה מנסה בכוח לייצר לעצמו תדמית גנגסטר שכל מי שמכיר אותו אומר שהיא קשקוש, הביא את הגישה הזו גם להתנהלות של הגריזליז על המגרש. זה הופך אותם לקבוצה קשוחה וקשה, וגם קבוצה טובה באמת - את לא מסיימת שנייה במערב אם את לא קבוצה טובה - אבל עם הפה הגדול בא גם לחץ גדול, ואם לברון יעיף את הגריזליז בסיבוב הראשון, כדאי לשמור מרחק גדול מג'ה והחברים שלו. מדד לחץ: 9.
קוואי לנארד (ל.א קליפרס)
בשבוע בו טורונטו רפטורס נשארת מחוץ לפלייאוף, אפשר להיזכר בכך שהאליפות הקסומה של 2019 התרחשה לפני שתי פציעות חמורות של קוואי לנארד. קוואי חזר העונה אחרי כמעט שנה וחצי בחוץ, ורוב הזמן הוא נראה מצוין. אולי אלפית צעד יותר איטי ופחות קופצני, אבל עדיין מכונת קליעה קטלנית וכף היד נותרה כמו משהו שיצא ממעבדה. לקליפרס יש הכל, חוץ ממזל ומסורת, הם שוב יתחילו פלייאוף בלי פול ג׳ורג׳ ויהיו אנדרדוג ברור נגד הסאנס בסיבוב הראשון, אבל מי שפוסל קבוצה של קוואי לנארד נמצא בענף הלא נכון. ולמרות שלא תמיד נראה כאילו יש לו בכלל דופק - קוואי מבין היטב כמה חשוב לו הפלייאוף הזה. מד לחץ: 8.5.
דווין בוקר (פניקס)
גם על בוקר אמרו שהוא ה'קובי הבא', ובניגוד לטייטום, הוא באמת עוד לא עשה שום דבר. ההתרסקות של הסאנס נגד דאלאס בשנה שעברה היא חתיכת כתם על הרזומה הצעיר של בוקר, ודוראנט אמור לעזור לו לנקות אותו. או ההיפך, בוקר אמור לעזור לדוראנט לנקות אותו. כך או אחרת, בוקר פרח במעט המשחקים בהם שיחק ליד דוראנט, ואולי אופציה שניה היא המקום בו יותר נוח לו. כל זה לא יוריד מהלחץ, כי בוקר אוהב לדבר הרבה, והגיע הזמן גם לעשות. מדד לחץ: 8.
דונובן מיצ'ל (קליבלנד)
מיצ'ל עשה בקליבלנד את כל מה שציפו ממנו, ואפילו קצת יותר. כניסה לפלייאוף מהמקום הרביעי היא הישג עצום לקבוצה שהייתה בתהליך בנייה של כמה שנים, אבל לסיבוב הראשון נגד הניו יורק ניקס, מיצ'ל יעלה עם חתיכת קוף על הכתף: רזומה פלייאוף חלש מאוד. מיצ'ל סבל ביוטה והמעבר לקליבלנד החזיר אותו לחיים מהרבה בחינות, אבל עכשיו מתחיל המבחן האמיתי שלו, ועוד נגד הקבוצה אליה רצה לעבור מלכתחילה. הלחץ גם בבית וגם במדיסון סקוור גארדן יהיה עצום. מדד לחץ: 9.5.
