בדרך לאקט הסופי שלו כשחקן פוטבול, דאג טום בריידי לשבור את גבו של יריב אחד אחרון: כתב הפוטבול של ESPN, אדם שפטר.
עוד כתבות ב"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
העיתונאי המקושר והמהימן הטיל בסוף השבוע פצצה: בריידי פורש. לא הייתה סיבה לפקפק בידיעה: שפטר הוא האיש שמביא את הסקופים האלה, והאינטרנט נכנס להיסטריה הצפויה. אבל בריידי היה מאוד לא מרוצה מההדלפה, אז הוא הבהיר שעוד לא החליט אם לפרוש, ושלח את שפטר לשלושה ימים בלי שינה לפני שאישר כי הוא אכן יורד מהמגרש. זה היה מהלך בריידי קלאסי: לקחת ליריב את הניצחון מתחת לאף. וזה בדיוק מה שהפך אותו לכל כך גדול, וגם כל כך שנוא. ואהוב. ומפלג. ובלתי נשכח.
בריידי פורש אחרי 22 עונות ושבע זכיות בסופרבול. הוא בן 44. אין שום דבר הגיוני במספרים האלה, בוודאי לא 22 עונות בליגה שבה האורך הממוצע של קריירה הוא 3.3 שנים. נכון, קוורטרבקים משחקים יותר שנים ונפצעים פחות, אבל זה לא משנה. בריידי עשה קריירה שספק אם מישהו יחזור עליה, וכווינר המוחלט שהוא, טיימינג הודעת הפרישה שלו ייכנס לספרים גם מסיבות שלא קשורות אליו.
ההיסטוריה תזכור שבתוך שלושה ימים בסוף ינואר-תחילת פברואר 2022, עשו שניים מהספורטאים הגדולים אי פעם מהלכים ששינו את הספורט לתמיד. ביום ראשון השיג רפאל נדאל את תואר הגראנד סלאם ה-21 שלו, אחרי משחק שהלסת השמוטה ממנו עדיין לא חזרה למקומה. יומיים אחר כך הוריד הקוורטרבק הגדול בהיסטוריה את הקסדה בפעם האחרונה. הסמיכות של שני האירועים האלה מאפשרת להעריך גדולת ספורט שרואים פעם בדור.
משמעת, אובססיה, גאונות – ואש בלתי נגמרת
בריידי ונדאל שונים לגמרי, גם כאנשים וגם כספורטאים. המשחק שהתמחו בו נמצא בשני קצוות קשת ענפי הספורט. ובכל זאת, הם כל כך דומים. אין להם ברירה אחרת. הם דומים במשמעת, באובססיה, בגאונות ובאש הפנימית הבלתי נגמרת, אבל גם בחיים הבריאים מחוץ למגרש ובאיזון הנפשי שכמעט בלתי אפשרי להשיג כשמגיעים לרמות הנדירות האלה.
כדי להיות בריידי או נדאל, צריך כמובן לקבל בהכנעה את עונשי הגוף. טניס, כמשחק של בודדים, הפך במאה ה-21 לעינוי של ממש. ההתמקדות המוצדקת במחיר הנפשי שהטניס המקצועני גובה משחקן רק מתחברת למחיר הפיזי - המגרשים הקשים, העונה הארוכה, הנקודות הארוכות הבלתי נגמרות, הקצב והעוצמה של כל חבטה. ספק אם יש ענף קשה יותר.
העונה של בריידי קצרה בהרבה, הוא משחק בקבוצה, רץ כמובן הרבה פחות, ומוגן הרבה יותר. מאידך, כשמישהו כבר כן נכנס בו, הוא יכול, מילולית, להרוג אותו. הכישורים של בריידי עזרו לו להימנע מהסכנה הזו. אי אפשר היה להפתיע אותו: הוא זיהה כל בליץ שדהר לעברו, שינה כיוונים או סתם נפטר מהכדור לפני שנפגע. בשנה הראשונה שלו בליגה הוא הוסיף 20 ק"ג של שרירים, כי הבין שזה מה שצריך לעשות.
בריידי שיחק יותר שנים מכולם לא כי הוא רצה את זה יותר - כולם רוצים להמשיך לשחק - אלא כי הוא שלט בגופו באופן הכי קרוב למקסימום האפשרי עבור בן אנוש. רוב השחקנים מקבלים את הודעת הפרישה שלהם ממכונת צילומי הרנטגן, שהיא כמו סרט תיעודי של שחיקת קריירה: גידים נקרעים, רצועות נמתחות, סחוס מתפרק, עצמות קטנות נשברות בכפות הרגליים. בריידי הצליח לחמוק מכל זה לא רק כי היה לו מזל או חברים לקבוצה שהגנו עליו בצורה מדהימה, אלא כי טיפל בכל שריטה קטנה בתחושת חירום של התקף לב.
ד"ר מרקוס אליוט, שייעץ בעבר לניו אינגלנד פטריוטס, הסביר ל"גרדיאן" כי "קריירה מקצוענית בדרך כלל לא מסתיימת באיזו פציעה טראומטית ענקית, אלא בהרבה פציעות קטנות ופיצויים של הגוף שלאט-לאט לוקחים מהשחקן את כוחות העל שלו. זה מוות באלף חתכים".
לנדאל דווקא היו פציעות גדולות. בעשור הראשון של המאה נראה היה פעמיים כי הקריירה שלו גמורה. הפציעה בכף הרגל, שכמעט השביתה אותו סופית בשנה שעברה, ממררת לו את החיים כל הקריירה. ועוד לא דיברנו על הפציעות בברכיים. במקרה שלו יכולת הלטאה לחזור בכל פעם היא קודם כל פלא פיזי, אבל גם תוצאה של משמעת שאותה העלה לדרגת אמנות, כמו גם ההתמכרות לריטואל קבוע. מהטיקים שמלווים את כל תהליך חבטת ההגשה שלו ועד סידור בקבוקי המים במגרש, נדאל הוא איש של אובססיה לחזרה על מה שעובד עבורו.
בדיונים על זהות הטניסאי הכי גדול בהיסטוריה, נשכחת לפעמים נקודה אחת משמעותית: נדאל השפיע על רוג'ר פדרר ונובאק ג'וקוביץ' יותר משהם השפיעו עליו. בשנים הראשונות ליריבות ביניהם, נדאל ניצח את פדרר באופן קבוע, מה שהכריח את פדרר לשנות את המשחק שלו. ואילו ג'וקוביץ' אמר לפני כמה שנים כי "העוצמה של נדאל מפחידה אותך עוד לפני המשחק. בראש שלך אתה רואה מולך גלדיאטור, ענק נפשי וגם ענק פיזי. החוסן שלו דחף אותי, כי ידעתי שאם לא אתחזק פשוט לא אנצח אותו".
ההשפעה של בריידי על היריבים שלו דומה, עם הבדל אחד: הם לא הצליחו להגיע אליו, ובוודאי לא לעבור אותו. בריידי לא היה אתלט גדול, אפילו לא הייתה לו היד הכי חזקה. אבל היו לו ראייה היקפית נדירה, מוח שקיבל החלטות באלפיות שנייה, ויכולת גאונית להעריך ולנתח יריבים. "ברגע שטום הבין אותך, היית בבעיה", אמר מאמנו האחרון, ברוס אריאנס מטמפה ביי. היריבים שלו, לעומת זאת, אף פעם לא הצליחו לפצח אותו.
חיים בריאים מחוץ למגרש
אולי המכנה המשותף הגדול ביותר בין בריידי לנדאל הוא בגישה למשחק. לא היה משחקון אחד בקריירה של נדאל שבו אפשר היה לומר שהוא נתן פחות מהכל. לא היה דרייב אחד בקריירה של טום בריידי שבו לא היה לו מבט של טרמינייטור בעיניים. הם חולקים גם חיים בריאים מחוץ למגרש.
נדאל גר עד היום בשקט של מאיורקה, בריידי הולך הביתה לאשתו, ג'יזל, מפורסמת לא פחות ממנו, מגדל ילדים שכבר מסודרים לכל החיים, וישן עשר שעות בלילה. חוץ מהחיבה לגלידה בטעם אבוקדו, אין שום דבר מוזר בטום בריידי מחוץ למגרש. חוץ מהיכולת להיות נחמד כל הזמן, אין שום דבר מוזר ברפאל נדאל מחוץ למגרש.
אם רוצים למצוא מילה אחת שתחבר בין טום בריידי לרפאל נדאל, זו כנראה המילה האנגלית Grit. חצץ. שניהם בנו עצמם מאפס, מול אוקיאנוס של ספקנים, ירקו והזיעו חצץ ברדיפה בלתי פוסקת אחרי גדולה. נדאל קצת פחות מוטרד מהמספרים, בריידי קצת יותר, אבל שניהם גרמו השבוע לעולם לעצור לרגע ולהודות על הישג אנושי שאין דומה לו.
