החל מיום שלישי הקרוב ועד ה־5 בספטמבר יתקיימו בטוקיו המשחקים הפראלימפיים. הדבר שמתסכל אותי מאוד הוא שלמרות שהם נערכים בסמיכות לאולימפיאדה, ובאותם המתקנים, והפכו למפעל בינלאומי גדול ונחשב – הם עדיין לא נחשבים לתחרות עוצמתית בקנה מידה עולמי שעוצרת את העולם.
אבל עצם קיום המשחקים עדיין חשוב מאוד. ביום־יום, אותם ספורטאים לא יכולים לנוע בלי כיסא הגלגלים, מתמודדים עם קשיים ונכויות שונים, אבל זה עושה להם רק טוב להתחרות באותו המקום בו רק לאחרונה כיכבו טובי הספורטאים הבריאים בעולם. צריך לתת כבוד לוועד האולימפי והפראלימפי, שיצרו את המסגרת הזו ב־1960 ואיפשרו לכל ספורטאי להציג את יכולתו על במה מפוארת. בזכות זאת, הם שינו עם הזמן את כל מה שהיה ונחשב לפני כן ספורט הנכים. בכל העולם קמו מועדוני ספורט מיוחדים, וככל שגדל מספר הספורטאים ששואפים להגיע רחוק, עולה גם הרמה.
כל כך משמעותי בעיניי להדגיש את ההיבט הספורטיבי. נכון, לספורטאים הפראלימפיים יש רצון עז ומוטיבציה גבוהים מאוד בגלל נסיבות חייהם. חלקם נולדו עם הלקות, אחרים הפכו עם השנים נכים בגלל תאונות, או במקרה של ישראל, פציעות קשות במהלך השירות הצבאי. ונכון, צריך להצדיע לכל אותם ספורטאים. אבל מגיע להם גם שננהג בהם באופן שווה ונעריך את היכולת המקצועית שלהם, ולא נדבר רק על הגבורה. לא מדובר באנשים שמשחקים להנאתם מטקות על חוף הים, אלא בספורטאים מקצוענים לכל דבר שמשקיעים את חייהם באימונים, בתחרויות ובשיפור עצמי.
המשחקים הפראלימפיים בגרסתם המוקדמת החלו בקטנה ב־1948, בבית החולים סטוק מנדוויל באנגליה, בו פרופ' לודוויג גוטמן חיפש ליצור פעילות פיזית עבור חיילים שחזרו עם פגיעות בעמוד השדרה ממלחמת העולם השנייה ורותקו לכיסא גלגלים. הם נועדו רק עבורם, ונערכו בתחום בית החולים. כך זה התקיים במשך תקופה ארוכה, כשספורטאים בינלאומיים מתחילים לקבל גם הם הזמנות לאנגליה (הישראלים היו הראשונים). בהמשך, ברומא ב-1960, בהשראת האולימפיאדה הרגילה, נערכו המשחקים הפראלימפיים הראשונים, בהם הורשו לקחת חלק לא רק חיילים משוחררים, אלא מתחרים על כיסאות גלגלים מכל הרקעים. וכך גדל העניין באירוע מדי ארבע שנים, נוספו ענפי ספורט ומספר המשתתפים גדל. הפעם מצפים ל־4,400 משתתפים ב־22 ענפים, לראשונה גם בבדמינטון וטאקוונדו.
זה מחזיר אותי 53 שנה לאחור, לאחד המפעלים הספורטיביים הבינלאומיים היפים והמרגשים שנערכו אי פעם בישראל, המשחקים שהתקיימו ב־1968 במתקני מועדון ספיבק בר"ג, בסמוך לאצטדיון ר"ג. אי אפשר להאשים את המארגנים שעשו את המקסימום – מקסיקו ויתרה על האירוח רק זמן קצר לפני כן – אבל עם כל הכבוד לאירוע, המקום לא ממש התאים לארח תחרות בסדר גודל כזה – 750 ספורטאים מכל העולם – והדוחק במקום הוביל לטענות מצד המשתתפים.
כמי שדיווח על המשחקים בזמן אמת, אני אומר בפה מלא: עד היום, כשאני נשאל מהם האירועים הגדולים ביותר שכיסיתי, אני חוזר לאותה אולימפיאדה. כמעט כל מאבק בוצע בכאלו נחישות ועוצמה, שספק אם ספורטאים בריאים היו יכולים לעמוד באינטנסיביות. זה לא היה דבר שבשגרה עבור הצופים, וגם העיתונאים, אך הצפייה בתחרות הטניס שולחן, למשל, הייתה כל כך מרתקת שציפיתי בתוך לבי שהיא לא תסתיים לעולם. כך הרגשתי גם בטורניר הכדורסל בכיסאות גלגלים. בסופו של דבר יצאתי עם רושם עז שלא יימחה לעולם, וגם עם תחושת החמצה – חשבתי לעצמי, איזו אולימפיאדה זו יכלה להיות אם נערכה במתקנים מרווחים וגדולים יותר.
בישראל תמיד היה עניין גדול יותר במשחקים הפראלימפיים מאשר במדינות האחרות, בזכות ההצלחה האדירה – 365 מדליות! נאחל למשלחת הצלחה גם במשחקים הקרובים.
