בגיל 10 בערך, אולי מעט לפני, אתה עדיין אינך יודע מה תעשה כשתהיה גדול. הרי כל מה שעוברים בגיל הזה זו חוויה יוצאת דופן שיוצרת סקרנות. ועדיין, גם בגיל הזה אני זוכר כי התעניינותי בספורט תמיד הייתה מעל הממוצע.
שמעתי את הילדים הבוגרים יותר בשכונה התל-אביבית שבה גדלתי - במנדלסון, פילון, שפינוזה - מתלהבים מתוצאות נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה במוסקבה ב-1953, הראשונה שבה זכינו לייצוג. המקום החמישי שבו דורגה בסיום המשחקים, התוצאות המרשימות שהשיגה והפגישות החשאיות והפחות חשאיות עם היהדות המקומית הפכו בישראל הקטנה לנושא מדובר בשידוריו של נחמיה בן־אברהם מהמשחקים במוסקבה.
זו הייתה התאהבות מרחוק, אבל הילדות שלי הייתה משובצת גם ביהלום של חוויה עוצמתית ממקור ראשון - נבחרת ישראל בכדורגל מול ברית המועצות האימתנית במוקדמות אולימפיאדת מלבורן, אצטדיון ר"ג מלא מפה לפה עם 60 אלף צופים. למרות שהמשחק הראשון במוסקבה ביולי 1956 הסתיים בתבוסה 5:0, הגומלין בסוף החודש הוציא את המדינה מגדרה.
אודה על האמת: לא הייתי אז חביבו של המורה שלי בעממי בבית הספר כרמל ברחוב הנביאים... אמי עליזה ז"ל, שהבטיחה לי כרטיס למשחק, כמעט הענישה אותי והשאירה אותי בבית בגלל ההסתבכויות שלי בכיתה. גם ככה היא לא השתגעה על הביקורים שלי באצטדיון ר"ג - ריחמה עליי כשנסעתי 6-5 שעות לכל כיוון מהצפון הישן של ת"א עם האוטובוסים והבלגן מסביב, והתרגזה כשראתה אותי חוזר הביתה רעב, צמא ועם בגדים קרועים. בסוף שכנעתי אותה ויצאתי לעמוד בתור במשרד הכרטיסים "רדיו אוניון" בדיזנגוף. יצאתי עם כרטיס, אבל אחרי שלושה ימי מכירות בוערים, כששוק שחור של כרטיסים במחיר של עד פי 20 מהמחיר הנקוב ליבלב בארץ, כמעט שהתפתיתי למכור אותו. טוב שלא עשיתי את זה.
למרות שישראל הפסידה 2:1, עם אותו שער כבוד זכור של נחום סטלמך שהוציא מדינה שלמה מדעתה, כל אחד מ-60 אלף האנשים - שנדמו כמיליונים לילד קטן - היה בעננים לאורך כל המשחק ובימים שאחריו. איש מקרב האוהדים שהגיעו למשחק לא האמין כי היה בכוחה של ישראל לנצח, אבל המאבק ההירואי והצמוד רק תידלק עוד יותר ההתלהבות מהצפייה מקרוב בכוכבים הסובייטים. עד כמה הם היו חזקים? בטורניר האולימפי באוסטרליה זכתה ברית המועצות במדליית הזהב. ואנחנו הקטנים כמעט הפתענו אותם
ביום המשחק שרר שרב כבד, והאוהדים הרבים התרעננו בתעלת המים שמנעה יציאה מהיציע למגרש עצמו. במהלך השידור התרוקנו רוב הכבישים בארץ, והאוטובוסים והמוניות דוממו מנועים עד שריקת הסיום. והילד רפאל דאג אז לסיקור הראשון בקריירה שלו, גם אם זה היה עבור עצמו. במעבר האחרון שלי לדירה חדשה מצאתי פתק בלוי עם ההרכבים שאותם כתבתי בשקיקה בכתב יד. מעולם לא זרקתי את העדות הזו למה שחוויתי, למה שהתחיל באותו היום. שנים לאחר מכן אהבתי להעלות זכרונות מהמשחק עם השוער האגדי יעקב חודורוב.
וכך הייתה רצופה הילדות שלי בהמון סיפורי ספורט קטנים וגדולים שהסעירו אותי. אני זוכר עוד שמדי פעם הצטרפו אלינו, ילדי השכונה, שחקנים ממכבי ת"א שהשתעשעו קצת במגרש לפני שהיו מעיפים את הכדור הרחק בבעיטת תותח. כל שחקן כזה שביקר נראה לנו כאילו המשיח הגיע. ובבית הספר, היינו יושבים מרותקים באותם שיעורי החינוך הגופני הרגועים יותר, ושומעים מהמורה להתעמלות אריה גליק חוויות אולימפיות מההשתתפות שלו באולימפיאדת הלסינקי 1952. איזה ימים אלה היו. פלא שיצאתי כתב ספורט?
