הכרנו אוהדים של נבחרת ישראל ששרקו בוז לשחקן ערבי שייצג אותם; נתקלנו בגרמנים שטענו לפני עשור וחצי כי נוכחותם של זרים רבים כל כך גרמה להם להפסיק לעודד את הנבחרת; אבל דבר כזה עוד לא קרה: חצי מדינה מחזיקה אצבעות לכישלון של הנבחרת הלאומית, מתפללת שתפסיד, וצוהלת לאחר שהיא מודחת מהמונדיאל.
עוד יותר מפתיעה הייתה זהותם של אלה שחיכו להפסד הנבחרת: רפובליקנים פטריוטים, שמניפים את דגל ארה"ב בגאווה בחצר הקדמית שלהם, ושליבם מעוטר בפסים ובכוכבים. אבל זה מה שקרה אחרי שהנבחרת האמריקאית, אלופת העולם בשני המונדיאלים הקודמים והאימפריה הכי גדולה של כדורגל הנשים, הפסידה לשבדיה בשמינית הגמר.
5 צפייה בגלריה
רפובליקנים פטריוטים, שמניפים את דגל ארה"ב בגאווה' קיוו להפסד של הנבחרת. מייגן ראפינו מאוכזבת
(Robert Cianflone/Getty Images)
הנבחרת הנוכחית הרוויחה את הטינה כלפיה ביושר. בעיקר בגלל השחצנות המכוערת שבה התנהלו השחקניות, כאילו הן אמורות לזכות בטורניר הזה בהליכה. סוג של הליך פורמלי שזקוק רק לאישור ממסדי ממוסמך, ולא שבעה קרבות על הדשא.
"כששמעתי שהן הפסידו ישר צרחתי 'יש! ביי ביי!'", אמרה לינט ברנסטיין, שחקנית הנבחרת ההולנדית. ברנסטיין אולי שברה איזה קוד ספורטיבי, שבו אין שמחה לאיד, אבל היא בסך הכל העלתה לפני השטח תחושה של שחקניות רבות כלפי הנבחרת האמריקאית.
מדובר בנבחרת המצליחה ביותר בעשור האחרון, אבל ההדחה הפעם הייתה גדולה מהרגיל. זו הייתה נבחרת שינקה את הצלחתה מיהירות בלתי מוסתרת. התגובה של שאר היריבות למפלה האמריקאית (בפנדלים) הייתה כמעט זדונית.
"אמריקה הולכת לגיהינום"
רק כמעט, כי הזדון נשאר מנת חלקם של מחצית מהאמריקאים, שחשו שנאה כלפי 23 כדורגלניות. היו פה מטענים שהמתינו שנים ארוכות באוויר לכך שכדורגל הנשים בארה"ב יהפוך לשק חבטות עבור רפובליקנים מושבעים. הללו מיהרו להכות בו, בעיקר באמצעות לשונם ובחשבונות הטוויטר שלהם.
"אני כל כך שמחה שהפסדתן", צייצה מייגן קלי, אשת טלוויזיה בולטת מהימין. "אתן לא תומכות באמריקה, אז אנחנו לא תומכות בכן. מייגן ראפינו הרעילה את כל הקבוצה הזו נגד המדינה שאותה הן מייצגות". הסנטור הטקסני טד קרוז צייץ: "הקבוצה הזו הייתה אנטי אמריקאית". ואילו דונלד טראמפ לא איחר לתפוס טרמפ והאשים את המדיניות של ג'ו ביידן בכישלון.
5 צפייה בגלריה
"כששמעתי שהן הפסידו ישר צרחתי 'יש! ביי ביי!'". שחקנית נבחרת הולנד לינת ברנסטיין
(Cameron Spencer/Getty Images)
מדובר בחשבון נפש קולקטיבי של חצי מהעם האמריקאי עם הנבחרת ועם המנהיגה שלה, ראפינו. חצי העם הדמוקרטי-ליברלי תמך בכל מה שהנבחרת הזו ייצגה ונלחמה עבורו: שוויון מגדרי, כולל תנאי שכר זהים לשחקני הנבחרת הגברים והנשים, צדק ושוויון חברתי. כל עוד הנבחרת ניצחה, היא יכולה הייתה לעשות כמעט כל מה שבא לה (בעיקר אחרי חילופי השלטון בבית הלבן).
אבל החצי הרפובליקני השמרני רק חיכה לכישלון כדי לנקום בחבורת הבנות שלא רצתה לשיר את ההמנון, סירבה להזמנה של טראמפ לבית הלבן, ושיחקה עם מיליון צבעים בשיער. הפוריטנים בין מצביעי הרפובליקנים לא מעוניינים לערב ספורט עם פוליטיקה. האקטיביזם הזה גרם להם לנורא מכל עבורם: לעודד את היריבות של הנבחרת שמייצגת את הדגל שלהם. כל עוד האמריקאיות ניצחו, הם נשכו שפתיים. עכשיו החרצובות נפתחו, והן לא ייסגרו עד שראפינו והדור שלה יפרשו.
רק שהנקמה הזו מסתירה משהו עמוק יותר: הנבחרת האמריקאית לא נפלה בגלל שהיא תומכת בערכים ליברליים, בזכויות הלהט"בים, בשאיפה לשוויון. הן נפלו בגלל אותה שחצנות. התחושה המסוכנת ביותר בספורט, שלפיה אף אחד לא יכול לגעת בהן תחרותית. זו הסיבה שבגללה ארה"ב כשלה בעבר בספורט, בפוליטיקה או בצבא. מהבחינה הזאת, נבחרת הנשים מודל 2023 הייתה הכי אמריקאית שאפשר.
אבל כשנשיא לשעבר מאשים את ביידן וראפינו בכישלון, וצועק "אמריקה הולכת לגיהינום", אפשר להבין שיש פה משהו יותר עמוק. בעיקר כשזה מגיע מפיו של האדם שאחראי יותר מכל אחד אחר לפילוג הזה.
בחזרה לפרשת קאפרניק
חלק מהליברלים ניסו לשאוב עידוד משמחתו המוצהרת של נשיא לשעבר בעקבות הפסד של נבחרת לאומית. היה מי שהשווה את העניין לסיפור כריעת הברך של שחקן הפוטבול קולין קאפרניק בעת נגינת ההמנון ב-2017. אז, התגובה של טראמפ עוררה התעוררות של ספורטאים ובעלי קבוצות שהצטרפו למאבק החברתי.
אבל טראמפ כבר לא הנשיא. הוא עסוק בעניינים משפטיים, ולנבחרת הנשים אין המשכיות עם קהל עוקבים גדול מדי שבוע. ההצלחה שלהן באקטיביזם החברתי התרחשה בעיקר מאחר שניצחו, ועכשיו הריצה הנפלאה שלהן בשנים האחרונות נעצרה. זה בערך מה שטען אלכסי לאלאס, כדורגלן עבר, פרשן בהווה ותומך מובהק של רון דה-סנטיס, המושל הרפובליקני של פלורידה המתמודד על מועמדות המפלגה לנשיאות.
מצד שני, אם לאומיות היא הסיבה שלך לעודד קבוצה, אפשר גם להיזכר בדברים אחרים, של אותה נבחרת. קחו את ראפינו, פרוגרסיבית מוחצנת ולסבית מוצהרת. זו שב-2011, באחד הרגעים הגדולים של ספורט הנשים בכלל, כבשה את השער השני בבעיטה נפלאה נגד קולומביה, ואז רצה לדגל הקרן הימני, הרימה את מיקרופון השדה ושרה בקול מנצח: BORN IN THE USA.
הדיסוננס הזה מדגיש את עומק הקרע באמריקה. השנאה לנבחרת ולגיבורה ספורטיבית כמו ראפינו לא מגיעה מתנועות פרינג' בתיבת התהודה של החברה האמריקאית, אלא מהמיינסטרים הקונסרבטיבי. זהו דף המסרים שאותו מהדהד כרגע כל המחנה הרפובליקני.
אמיצות מחוץ למגרש
צריך לזכור, למרות השינוי בעשור האחרון - בעיקר בשידור משחקים אירופיים ברשת טלוויזיה גדולה (עד אז, אפילו את המונדיאלים אפשר היה לראות רק בערוצים היספניים) ובואו של לאו מסי - כדורגל היה ספורט אנטי אמריקאי. רך יחסית, זר, עם יותר מדי תיקו ופחות מדי שערים, וכזה שאי אפשר להשתמש בו בידיים.
"אמריקאים אמיתיים שונאים כדורגל", אמרה הפרשנית הפוליטית והסופרת אן קולטר עוד ב-2014. מארק תיסן, כותב הנאומים של ג'ורג בוש הבן, טען שכדורגל הוא משחק סוציאלי, ואמר זאת בצורה שהזכירה מלשינים שדיברו עם הסנטור ג'וזף מקארתי.
5 צפייה בגלריה
צריך לזכור אותן בזכות ההישגים על המגרש והאומץ מחוצה לו. שחקניות נבחרת ארה"ב חוגגות
(צילום: Hannah Peters/Getty Images)
האמריקאיות הפסידו בגמר 2011 ליפן, נקמו בהן באולימפיאדה כעבור שנה, ומחצו אותן בגמר 2015, לפני שזכו שוב בתואר ב-2019. הנבחרת הזאת כבר הייתה מלאה בשמות שכל בית באמריקה הכיר. היו שם פנים שאפשר לחבק או לשנוא. ההצלחות הביאו חיבוקים וחוזי פרסום, אבל העמדה החברתית שלהן - ובעיקר עוינותן לטראמפ - הביאו עליהן שנאה מוקצנת. זו הייתה הפעם הראשונה שנשיא מכהן בבית הלבן פצח במסע הסתה נגד ספורטאיות.
אלכס מורגן וקריסטל דאן נמצאות בשלהי הקריירה. ראפינו כבר הודיעה כי תפרוש אחרי המונדיאל. מעבר להישגים המקצועיים שלהן, הן טלטלו את הענף מבחינה כספית והעלו את הרמה התחרותית של המשחק. אי אפשר לדעת אם הנבחרות האמריקאיות האחרות יחקו את הצלחתן בשנים הקרובות. את הנבחרת שהפסידה לשוודיה, בפנדלים, צריך לזכור בזכות ההישגים על המגרש והאומץ מחוץ למגרש. ועל כך שהמשיכו להיות תחרותיות למרות האויב מבית.
פורסם לראשונה: 16:25, 18.08.23
