ההישג המרשים של חנה קנייזבה־מיננקו במשחקים האולימפיים בטוקיו נראה היום לרבים כמובן מאליו, אבל אם נחזור כמה חודשים אחורה נגלה שעצם הגעתה לטוקיו היה סוג של נס. קופצת המשולשת עברה פציעה קשה, ואת הכרטיס לאולימפיאדה השיגה בקושי. רק בתחרות הלפני אחרונה בה אפשר היה להשיג את הקריטריון, לפני כחודשיים במדריד, רשמה קפיצה לא משכנעת במושגים שלה, 14.35 מטר, והגורמים המקצועיים לא נתנו לה יותר מדי סיכוי לעלות לגמר אולימפי שלישי.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
אבל מהרגע שבו עלתה לארץ הוכיחה קנייזבה־מיננקו שהיא ספורטאית מזן אחר, כזה שלא רואים אצלנו הרבה. המעמד המחייב אחרי שנשאה את דגל ישראל בטקס הפתיחה, הדרישות העצמיות, ובעיקר הידיעה שמדינה שלמה עומדת מאחוריה – כל אלה נתנו לה דחיפה אדירה לקפוץ 14.60 מטר – התוצאה הטובה ביותר שלה מאז ריו 2016.
ומי שחשב שסגנית אלופת העולם לשעבר תצא מרוצה מהמקום השישי, היה צריך לראות את הפנים שלה שניות אחרי סיום התחרות. פצועה או לא, קנייזבה־מיננקו היא לא ספורטאית שתסתפק בהופעה מכובדת.
"התחריתי בשביל מדליה"
"להגיד שאני מרוצה או שמחה לא יהיה נכון", היא אומרת בריאיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet, ומדגישה: "אני מתחרה באולימפיאדה בשביל להביא מדליה עבורי ועבור המדינה, ולכן לחזור בידיים ריקות זו אכזבה". מצד שני, גם ווינרית מהסוג של חנה מבינה שהיא הצליחה להוציא את המקסימום בהתחשב בנסיבות: "אחרי שאני מעכלת את מה שעברתי, אני צריכה להיות ריאלית ולהסכים שאסור לי להיות מאוכזבת עד כדי כך. נתתי 200 אחוז".
לאן היית יכולה להגיע אם לא הפציעה?
"אם רק היו לי עוד חודש-חודשיים ותחרויות נוספות בחו"ל ברמה גבוהה, אין לי ספק שהייתי עושה 15 מטר ויותר. יש לי את זה ברגליים. התאבדתי על המסלול בטוקיו כדי לעשות הכי טוב שאפשר".
לדעתך, שלושה גמרים אולימפיים (אחד במדי אוקראינה) הופכים אותך לאתלטית הישראלית הגדולה בכל הזמנים?
"אתן לאחרים לשפוט, אבל אולי כן. תגיד, זה בכלל חשוב? אני בטוחה שאני נותנת את כל-כולי באופן טוטאלי כאתלטית. חשוב לי לשמש דוגמה לבנות אחרות בכל מה שקשור להישגיות ולתרבות ספורט. אם זה יתרום אפילו קצת לכך שיהיו לנו אתלטיות פי כמה יותר טובות ממני – אז את שלי עשיתי".
איך את מצליחה בכל פעם מחדש להביא את עצמך לקצה גבול היכולת בתחרויות הגדולות?
"זו אני. אני חיה בשביל מעמדים גדולים. שם אני הכי טובה. קשה לי כשאין מתחרות לפחות ברמתי או טובות ממני. לא מעניין אותי כלום, רק רוצה להיות יותר טובה מכולן. אגלה לך סוד, מכיוון שבארץ אין לי מתחרות חשבתי פעם להצטרף לתחרות גברים. חייבת את האתגר הזה. זו מחלה, מחלה טובה".
"עברתי גיהינום"
ובכל זאת, חווית שנתיים לא פשוטות עם פציעה שעדיין לא חלפה.
"זו הייתה פציעה מאוד קשה בעקב, שגם לא אובחנה נכון. אל תשכח שאני קופצת על הרגל ומפעילה פי כמה ממשקל הגוף, כמו טון. הכאבים היו ברמה שלא יכולתי לדרוך על הרגל".
4 צפייה בגלריה
"זו הייתה התחרות הכי קשה ואיכותית בתולדות הענף". יולימר רוחאס חוגגת שיא עולם
(צילום: רויטרס)
החלפת מאמנים ובסוף בחרת ברוגל נחום. נראה שהשידוך עובד מצוין.
"כל המאמנים שלי הם מהטופ. אלכס מרמן היה מקצוען אמיתי שהביא אותי להישגים מדהימים כמו המקום השני באליפות העולם. עשיתי שינוי, כן, הרי אני באה עם ידע וניסיון של עשרים שנה ולא זקוקה לחינוך מחדש. אני כן זקוקה להבנה ולהסתכלות מהצד של מקצוען שמבין את הנפש שלי. רוגל היה הקופץ הטוב בהיסטוריה שלנו, והוא מבין אותי הכי טוב".
כבר חשבת על פרישה?
"לא, אני לא לוזרית שבורחת. אני נכנסת בבעיה חזיתית ומטפלת בה. לעולם לא ארים ידיים. לא חשבתי בכלל על אפשרות שלא אגיע לאולימפיאדה, זה המקום הטבעי שלי. אחרי השנתיים הקשות בחיי הגעתי למקום השישי בעולם בתחרות הכי איכותית והכי קשה בהיסטוריה של הענף – תחרות שנשבר בה שיא עולם. עברתי גיהינום, אבל יש לי ראש חזק, וידעתי שאמצא כוחות. לא הייתי מוכנה שיהיה אפילו ספק קטן שאגיע לגמר האולימפי כדי להילחם על מדליה".
"כאילו נולדתי פה"
את ממשיכה לפריז 2024?
"אם השאלה היא אם אני שווה יותר ממקומות שישי, חמישי ורביעי באולימפיאדה, אז התשובה היא כן. אחזור לארץ ונראה מה יהיה. מתישהו ארצה ילדים, אבל זה לא סותר. הרבה מהמתחרות שלי הן אמהות. תן לי לחזור להירגע, להיות עם בעלי אנטולי, לקחת קצת חופש ולחשוב".
איך הרגשת כשנשאת את דגל ישראל בטקס הפתיחה?
"יש משהו יותר מדהים מלייצג את המדינה שלך לעיני כל העולם? אין כבוד גדול מזה. בכיתי כשהודיעו לי על הבחירה, ובכיתי בפנים במהלך הטקס. רק תן לי להיות שגרירה - ואני עוזבת הכל ורצה. חשוב לי להודות לאנשים שמלווים אותי – לאנטולי, לדייויד צ'יזיק, לוועד האולימפי, לרוגל, ליענקל'ה שחר והספונסרים המדהימים שהם כמו משפחה שלי, לאיגוד האתלטיקה – ובעיקר לכל האוהדים שכל כך מחממים לי את הלב".
מה את חושבת על המדליה של ארטיום דולגופיאט?
"וואו, אין כמוהו. כמה שזה מרגש. הוא ספורטאי מדהים ובן אדם מהטובים שיש, מגיע לו הזהב ובענק. כישראלית אני מלאת גאווה".
העלייה מחבר העמים שידרגה במובנים רבים את הספורט הישראלי. מה לדעתך הגורם המרכזי בתרומה?
"חונכתי להיות הכי טובה, ואני תמיד רוצה להיות טובה יותר. אני באה לעבוד קשה כדי שזה יקרה. לא רוצה מתנות ולא טובות. לא עשיתי לעצמי הנחות ולמדתי עברית, התאהבתי בתרבות וסיימתי תואר שני בבינתחומי כמו סטודנטית ישראלית רגילה. האמת? בכלל שכחתי שהגעתי ממקום אחר. כאילו נולדתי פה. הבנת, אחי?"
