השעה 8:30 ורוכב אופני היד עמית חסדאי (39) כבר יושב יחד עם אביו, איציק, בקפיטריה באצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף. בזמן שרוב האנשים עדיין מנומנמים, הוא כבר סיים את אימון הבוקר שלו. כמדי בוקר הוא מתעורר ב-4:00 לאימון שנערך כאן או בלטרון, וחוזר שוב לחלק השני אחה"צ. הספורט נותן לך דרייב לעשות כמה שיותר טוב, כמה שיותר מהר ולהשקיע", הוא אומר. "ההשקעה בספורט היא ממש חיים".
החיים הם אלה שלקחו את חסדאי אל הספורט הפראלימפי. כנער הוא היה גולש גלים או נהנה מהוקי ורולרבליידס, אך מעולם לא חשב על ספורט תחרותי. אלה היו תחביבים נטו. "לא תכננתי את זה", הוא מתאר איך הגיע למצב שמקרב אותו למשלחת הישראלית למשחקי פריז 2024.
במבצע חומת מגן, בעודו בן 19 בלבד ("רק התחלתי את השירות הצבאי, תשעה חודשים בתפקיד") נפצע חסדאי באורח אנוש. הוא היה בעמדת שמירה בקלקיליה אחרי פעילות מבצעית, ממתין לחילוף, כאשר כדור פגע בו בעורק הראשי.
"מישהו שכח את הנשק בנגמ"ש, שהיה בחוץ. הקצין לקח את הנשק עם המחסנית בפנים והכניס אותו למוצב", מספר האב איציק. "הבחור שנפלט לו הכדור היה אמור לבוא להחליף אותו. הייתה פריצת כדור, והוא עבר דרך חריר הירי והשכפ"צ ופגע לו בעורק הראשי. זה אחד למיליון. חשבו שזה צלף וסגרו את הכבישים. כל הרופאים והחובשים שהיו באזור רצו להגיע, ולא יכלו. רק אחרי 40 דקות פינו את עמית לבית חולים בכפר סבא. שם עשו לו ניתוח בפרוזדור, נתנו לו שלוש מנות דם, החייאה".
מעיניו של איציק זולגות דמעות, בעודו מספר על שיחת הטלפון שקיבל ביום שישי ההוא, בעת שערך קניות בסופר. הוא לא מסתיר כמה קשה עבורו לשחזר את הרגע. עמית מהנהן, מודה שהוא עצמו לא זוכר הרבה. "אשתי אמרה לי לעזוב הכל ולהגיע הביתה, שם עדכנו אותנו. נסענו וראינו את המצב. הוא היה על הפנים. עמית שכב שם כמה ימים, ולא יכלו להמשיך בטיפול כי חשבו שצריך לעשות פתיחת גולגולת בתל השומר. עשרה ימים הוא היה בטיפול נמרץ נשימתי. בסוף לא פתחו, ברוך השם".
כתוצאה מהפגיעה ואי ספיקת החמצן למוח, נשאר חסדאי משותק בכל הצד הימני של גופו (רגל, יד, מיתרי קול וכו'). את ההתחלה של השיקום, שארך שלוש שנים וחצי ונעשה בבית לוינשטיין, עמית זוכר מצוין. "הייתי בהלם כי לא יכולתי ללכת, לא לבלוע. שנה וחצי הייתי על כיסא גלגלים. למדתי איך לאכול, לעשות את כל הדברים הבסיסיים של היומיום. ידעתי שאני לא יכול לעשות מה שאחרים כן. הייתי בין הצעירים שם, אבל לא חשבתי על זה. יש דרך שצריך לעבור ולעשות אותה. הייתי מסוגל לראות את סופה של הדרך הזו. לא נתנו לי דקה לחשוב על דברים אחרים. יש משימה, קמים בשש בבוקר, ועושים אותה".
"אחרי השיקום המשכנו בטיפולים בבית", ממשיך איציק. "צריך המון כוח והרבה תמיכה. בלי זה אנשים נופלים. תמיכה של המשפחה, של החברים. כל יום שישי עשרה חברים היו לוקחים אותו לטיולים. כל החיים השתנו, כי יש נכה בבית".
רכיבה טיפולית על סוסים
עמית נזכר בתקופה בה הבין שחייו הולכים להיות שונים. "חברים שלי השתחררו מהצבא, טסו לחו"ל, ואני לא יכולתי כי הייתי בשיקום. שאלתי את עצמי למה זה קרה לי, אבל לא נתנו לי להתעמק בזה יותר מדי. אמרו לי 'זה מה יש וככה צריך להסתדר'. ההורים ניסו להעסיק אותי מהבוקר עד הערב, בספורט ועוד דברים, כדי שלא יהיה זמן לחשוב".
איציק מוחה את הדמעות כאשר הוא מספר על רגע השחרור מבית החולים. "בפעם הראשונה שהוא חזר הביתה, קניתי רכב גדול כדי שנוכל לנסוע איתו ויהיה יותר קל. אז הוא היה מוגבל בשתי הידיים. יד אחת משותקת והשנייה פגועה . קניתי לו גור כלבים וכשהניחו אותו עליו, עמית התחיל להזיז את היד. קשה לדבר על זה".
"שאלתי את עצמי למה זה קרה לי, אבל לא נתנו לי להתעמק בזה יותר מדי. אמרו לי 'זה מה יש וככה צריך להסתדר'. ההורים ניסו להעסיק אותי מהבוקר עד הערב, בספורט ועוד דברים, כדי שלא יהיה זמן לחשוב".
עמית שייך לארגון נכי צה"ל, ובית הלוחם בת"א הוא המממן העיקרי שלו. את המעטפת מספק לו הוועד הפראלימפי, יחד עם התאחדות ספורט הנכים. לפני שהגיע לאופניים, רכב במשך שבע שנים על סוסים, במה שהחל כרכיבה טיפולית. לאחר השחרור מהשיקום חיפשה המשפחה מסגרות מתאימות, ועם הזמן הפכה הרכיבה למקצועית. חסדאי התחיל להשתתף בתחרויות, רמת האימונים עלתה, ואז הגיעו גם ההישגים גם בזירה הבינלאומית. במשך הזמן הסוס איתו עבד התבגר, והמשפחה נאלצה לחפש ענף ספורט אחר שיתאים לו, ביניהם חתירה, עד שהוחלט כי אופני היד הם הייעוד הבא.
"אופניים זה יותר שטח, לצאת החוצה. יותר כיף", אומר עמית. "התחלנו לבד, ואחרי זה נאמר לי שאפשר לרכוב יותר רציני, בתחרויות". הצעדים הראשונים היו לא פשוטים, משום שיד אחד שלו הייתה כאמור פצועה והשנייה משותקת. עם הזמן, כשחל שיפור במצב, יצר איתו קשר מאמן הנבחרת מאיר כרמון, והציע לו להצטרף לרכיבה הפראלימפית. חסדאי כבר מציין שבע שנים בספורט הזה, והפריצה הגיעה בשנתיים האחרונות.
השיא היה אשתקד בגרמניה, שם זכה במדליית הארד בסבב העולמי, כשסיים את 44.4 הקילומטרים בזמן של 1:31.05 שעות. באליפות העולם שנערכה בקיץ סיים חמישי במרוץ נגד השעון ורביעי במרוץ הכביש. "הספורט הוא חלק מתהליך שיקומי שעוברים נכי צה"ל, שהם בדרך כלל יותר אקטיביים", מסביר כרמון. למרות סיכויו הגבוהים של חסדאי להיות במשחקים הפראלימפיים, המאמן מציג בעיה שעלולה לצוץ. "בכל תחרות אופניים הספורטאי שמגיע מקבל ניקוד, אך הניקוד שקובע לגבי השתתפות בתחרות הוא לא אישי אלא לפי המדינה. בלי קשר לזה שעמית מדורג כיום רביעי בעולם, אם לא יהיו מספיק ספורטאים שייתנו לנו ניקוד- הוא לא יגיע לפריז. אנחנו צריכים עוד ספורטאים. זו תחרות מאוד קשה".
לדברי כרמון, זו גם הסיבה שבגללה לא היה לישראל נציג בענף בטוקיו 2020, וגם עכשיו אין עדיין מספיק ספורטאים עם ניסיון כמו של חסדאי. "יש אפשרות להגיש בקשה לכרטיס פתוח", מוסיף המאמן. "הבעיה שהוועדה מחליטה לא על סמך המיקום שלו, אלא על סמך המטרות של איגוד האופניים העולמי. לפעמים האינטרס שלהם הוא להביא ספורטאים ממדינות באפריקה, למשל. בטוקיו הביאו ספורטאי מתאילנד, שלא הצליח לסיים את המסלול".
שיקום פיזי ונפשי
חסדאי נשוי לגליה, ואב לעומר בן ה-9 וגפן בת ה-6. כבר יצא לו להרצות בפני כיתת הבן הבכור. "זה היה מדהים. הילדים שאלו שאלות, הראיתי להם את האופניים, ואיך זה עובד. עומר וגפן יודעים שיש דברים שאבא לא יכול לעשות, והם לומדים לחיות עם הנכות הזו. הם מאוד תומכים ותמיד שמחים. כולם עוזרים לי להגיע למטרה - האולימפיאדה", הוא אומר בהתרגשות.
המשפחה גרה בקומת הקרקע באותו בית בכפר יונה עם האב, שגר בקומה מעל ומלווה את בנו. בגלל אותה פגיעת ראש, חסדאי לא נוהג הרבה. איציק, עצמאי בעל עסק, לא מסתיר את כעסו על המדינה, משום שליווי נכה אינו נחשב כעבודה מועדפת לחיילים משוחררים. "אף אחד לא רוצה לעבוד בזה. המלווה שלו עזב אחרי ארבע שנים, ואני מחפש לו מחליף. בינתיים אני מגיע איתו כל בוקר מכפר יונה לאימונים. הגשנו בקשה למלווה, ואני לא יודע כמה זמן זה ייקח".
עו"ד עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל: "סיפורו של עמית הוא סיפורם של נכי צה"ל, הוא מראה כי הפציעה היא לא חולשה, ושגם איתה אפשר להגיע להישגים ולהגשים חלומות. תהליך השיקום שעבר, ההתמדה והעקשנות לאורך הדרך, הם שיעור עבור כל אחת ואחד מאיתנו".
אלי בירנבאום, יו"ר הוועד הפראלימפי: "העיסוק בספורט מהווה שיקום פיזי ונפשי למי שחרב עליהם עולמם ברגע אחד. עמית הוא סמל ומופת לנכה צה"ל קשה, שמשקיע את כל כולו בספורט ומהווה דוגמה ומופת לחברה הישראלית, הן כאדם והן כספורטאי".
