לפני ארבע שנים רשם הג'ודאי סעיד מולאי הופעה לא שגרתית בגרנד סלאם ת"א, כאזרח חופשי, אחרי שכבר עזב את איראן. שנה קודם לכן, באליפות העולם שנערכה ב-2019, ערק אלוף העולם לשעבר ממולדתו לאחר שקיבל הוראה לא להתחרות מול שגיא מוקי הישראלי. ההגעה שלו ארצה, מטבע הדברים, עוררה עניין רב, ומולאי, בלי לחשוש לחייו, שיתף בשיחות עם כלי התקשורת בישראל על כל מה עובר ספורטאי מהמדינה המוסלמית, ברגע בו הוא נאלץ להתמודד נגד ישראלי, לא משנה עד כמה חשובה התחרות.
בימים אלה עבר מתחת לרדאר סיפור דומה, בליגה הבכירה לטניס שולחן שנערכה בפורטוגל. תשע שנים לאחר שמיאד לוטפיג'נאדי האירני נאלץ לפרוש לפני משחק נגד מיכאל טאובר הישראלי, השניים נפגשו בשבוע שעבר למשחק נוסף, שהפעם יצא לפועל (ובסופו ניצח הישראלי). בשיחה עם ynet סיפר טאובר על המשחק ההיסטורי, בו התמודד לראשונה שחקן טניס שולחן ישראלי נגד יריב איראני.
"מה שקרה זה סיפור מעניין, בטח אחרי שהחרימו אותי ושחקנים ישראלים אחרים בעבר", אמר טאובר. "מיאד, ששיחק בקבוצה היריבה, התאמן איתי בתחרות ברוסיה לפני הרבה זמן ויצא לנו לדבר. שנינו היינו בלי מאמנים. שנה אחרי יצא שאנחנו אמורים להתחרות לראשונה אחד נגד השני, במשחק חסר משמעות על דירוג סופי, ובצחוק שאלתי אם הוא יתחרה מולי. הוא אמר שהוא לא שמע מהצוות שלו באיראן או מהמדינה כלום במשך כל התחרות, עד שהם ראו שההגרלה נגד שחקן ישראלי ואמרו לו לא לשחק. לא ראיתי אותו מאז ועד המשחק שהיה השבוע".
מיאד לוטפיג'נאדי האירני נגד מיכאל טאובר הישראל
לפני שלוש שנים עזב לוטפיג'נאדי את איראן ועבר להונגריה. השניים שוחחו על הסיפור של מולאי, שהפך לידוע גם באיראן, אך טאובר עדיין הופתע מהבריחה של יריבו. "לא היה נשמע שיש לו כוונה לחזור. גם אחרי המשחק דיברנו, והוא סיפר שהרבה אנשים באיראן בדעה כמו שלו, מה שהמשטר מראה זה לא מה שאנשים חושבים. ביקשתי ממישהו שיצלם את סוף המשחק נגדו, את לחיצת היד. בסוף יצא שניצחתי, אבל בלי קשר לתוצאה, הוא שחקן טוב, האיראנים טובים בטניס שולחן. שאלתי אותו אם זה בסדר לפרסם את זה בארץ, הסברתי לו שבארץ תומכים בספורטאים כמו מולאי, והוא אפילו הגיע לארץ להתחרות פה ואירחו אותו יפה. אנחנו לא שונאים אותם, מבינים אותו ותומכים".
לוטפיג'נאדי הציע שהשניים יצטלמו, מספר לטאובר שהוא ישמח לבקר בישראל יום אחד ושבת הזוג שלו כבר עשתה זאת מספר פעמים בעבר. הוא בחר לגור בבודפשט משום שהיו לו מספר חברים שסייעו לו בהתאקלמות. בנוסף, החוויות שלו מהמקום היו טובות, מה שעודד אותו לבחור ביעד הזה. הוא כמובן זוכר את המפגש שלא התקיים לפני תשע שנים ומשתף שכבר אז הרגיש שמדובר בדגל אדום לדבריו. "כל ספורטאי איראני יודע שאסור לו להתחרות מול ספורטאי ישראלי. אני עד היום לא יודע מה עומד מאחורי האיסור הזה והאם יש איזושהי פילוסופיה סביבו, אני כן יודע שספורט צריך להיות נפרד מהרבה דיונים אחרים".
גם כשעבר כמעט עשור מאותו משחק שלא התקיים, לוטפיג'נאדי זוכר במדויק מה עבר עליו. "אף אחד לא באמת יכול להבין את רגשותיו של ספורטאי שהשקיע כל כך הרבה מאמץ אבל נאסר עליו להתחרות", הוא משתף. "וכשהגיע הזמן, תשע שנים אחרי, לשחק מול יריב ישראלי זה קרה ועוד במסגרת הליגה הבכירה בפורטוגל. זה היה משחק טוב, אני עצמי לא שיחקתי טוב כל כך, אבל מיכאל כן והוא ניצח במשחק. בירכתי אחר כך אותו ואת הקבוצה שלו".
לוטפיג'נאדי כאמור הביע רצון להגיע בישראל יום אחד, ולא רק כדי לבקר- אלא גם לשחק. "אמרתי למיכאל שאני מעוניין להגיע להתחרות בישראל, אבל בכנות? אני לא יודע מתי זה יקרה", הוא מסכם את המפגש המיוחד של השניים.
התאהב במשחק במהלך חופשה
טאובר (31) מתגורר בעיירה הסמוכה לפורטו, והקבוצה שהוא מתחרה בשבילה בליגה הפורטוגלית נמצאת גם כן באזור. בטניס השולחן אי אפשר למצוא הרבה מקומות ברמה גבוהה לאימונים באירופה, לכן הוא בחר להתאמן שם בין היתר. הוא מתחרה במקביל בעוד מספר ליגות, משום שהכסף בענף אינם גבוהים.
ההתחלה שלו בענף קרתה כשהיה בחופשה עם משפחתו בבית מלון. הוא התאהב במשחק, ואבא שלו קנה שולחן טניס ביתי, שם מיכאל הצעיר שיחק בחצר "בשביל הכיף"'. הוא נרשם לחוג, שם המדריך הבחין בכישרון שלו וכיוון אותו למקום מקצועני יותר. בגיל 12 עבר לשחק בגבעתיים, מה שהוביל אותו לפנימיית המחוננים במכון וינגייט כעבור שנתיים. "הענף בדיוק חזר לשם, אחרי שהוא יצא מכל מיני סיבות. כשעליתי לכיתה ט' הענף חזר והיה לי ברור שאני עובר לשם. היו עוד ילדים שהצטרפו, וזה היה בשבילנו משהו חדש".
הוא שירת בצבא כספורטאי מצטיין בבסיס וינגייט, יכול להמשיך עם האימונים במקביל. שם הוא נחשף ליותר תגובות על הענף בו בחר לעסוק. "יש כאלה ששואלים אם בכלל זה ספורט, יש אנשים שאומרים שהם בטוחים שינצחו אותי ויש כאלה שנתקלו פעם בענף שקפץ להם איזה שידור ביוטיוב או בטלוויזיה. הם יודעים שזה שונה לגמרי ממה שהרבה אנשים מבינים, מעריכים שהוא קשה ושצריך הרבה שעות של אימונים. גם מי שמזלזל מבין שזה אחרת כשאני מספר על האימונים".
"באירופה אפשר להתפרנס מטניס שולחן"
מה מיוחד באימונים?
"מתאמנים הרבה שעות, לפחות שש שעות ביום שמתחלקות על שניים עד שלושה אימונים ביום. מעבר לאימוני משחק עצמם, יש אימוני כושר, חדר כושר, ריצות, קורדינציה, זריזות. יש פציעות, זה מפתיע אנשים, לא רק איזו תנועה לא טובה או עיקום של הקרסול, זה יכול לקרות גם כשהולכים ברחוב. מה שיותר שכיח אצלנו זה דלקות בעיקר, כשיש עומסים ואלפי חזרות על אותן תנועות. זה קורה במרפק, בכתף, בפרק כף היד, בגב, ברכיים. אצלי ספציפית זה הברכיים".
אחרי הצבא, טאובר עבר לצרפת. הוא היה אז בן 22 ונשאר במדינה למשך ארבע שנים. כשחזר לארץ, היה חלק מצוות האימון בענף בישראל באקדמיה בוינגייט. "בתקופה הזאת הייתי יותר מאמן מאשר שחקן, אימנתי את הנבחרות הצעירות, אבל במקביל המשכתי לשחק ולא פרשתי", הוא מספר.
"ניסינו לצאת לפרויקט באירופה כדי להיות מקצוענים, עם הקדטים עד גיל 15 הגענו לרבע הגמר באליפות אירופה, והנערים עלו לדרג א' וסיימו במקום התשיעי. זה הרגיש כאילו הגענו למקסימום בתנאים של ישראל. בחרנו את המרכז הזה בפורטו, איפה שאני מתאמן היום. לאחר מספר חודשים האיגוד עצר את הפעילות והחזיר את השחקנים לארץ. אני לא אהבתי את ההתנהלות הזאת והחלטתי להישאר פה. חזרתי רק לשחק".
אפשר להתפרנס רק ממשחקים?
"באירופה זה אפשרי. שם יש יותר כסף מאשר בארץ בענף וגם החיים עצמם הרבה יותר זולים. הכל בסוף זאת שאלה סביב הרמה של השחקן, זה למה שחקנים כמוני משחקים בכמה מדינות. אני חוזר לישראל עכשיו כי בימים אלה מתחילה הליגה כאן. אני משחק במועדון "אופק קרית אונו ע"ש יאיר זלוף", שחקן עבר של המועדון שנהרג בעוטף בתחילת מלחמת חרבות ברזל, ונמצא עם המאמן שלי, עומר גנדלר. בשבוע הבא כבר אהיה בפריז במשחק ואז אחזור לפורטוגל".
